מוטב מאוחר

כשמזמנים יחדיו שלושה שחקנים ותיקים ומעולים כמו רבקה מיכאלי, אלברט כהן ואלכס אנסקי, עם שחקן צעיר שסיים ב-2011 את בית צבי - אסף בן לולו, הרי המיקס הזה, עם הקסם של האשף גלבארט עושה את הדבר. רבקה מיכאלי, כאישה שמזמינה את בעלה לשעבר שמחלים מהתקף לב, לביתה, בו היא חיה כבר 30 שנה עם הגבר שבעטיו התגרשה מהראשון, מזמינה בכך את הבעיות.

מכיוון שהמחזה עוסק באנשי תרבות (אלכס אנסקי, הבעל השני, הוא מוסיקאי הכותב לסרטים), הרי את המריבות והוויכוחים אנו כמעט ברוב הזמן צופים בטונים תרבותיים. ואין כמו אלכס אנסקי לאלגנטיות, שנינות, ושארם. רבקה מיכאלי, באיפוק ובטקט, מצליחה לנווט את שלושת הגברים בבית, ולהצליח להכניס לביתה את הבעל שנטשה כדי שיחלים אצלה, ללא הרבה מהמורות.

אך מתחת לפני השטח הכל רותח. וגם אם הבן (אסף בן לולו המקסים) מהבעל הראשון, אלברט כהן) לא רואה את הצעד של אמא בעין יפה - הוא לכאורה משלים עם זה. אלברט כהן, שחקן קלאסי "צ'כובי", מצליח לרכוש את ליבו ולאט לאט, גורם לו גם לפתוח את סגור ליבו, והצעיר מגלה את המשבר שחל בנישואיו שלו.

הפינג-פונג בדיאלוגים בין הגיבורים הוא מלאכת מחשבת של אחד מהמחזאים והסופרים המוערכים ביותר, שזכה באין ספור פרסים ("אמי", "טוני" ועוד) על כתיבתו לסדרה "מאש", וכן לאין ספור תוכניות של גדולי הכוכבים בהוליווד, ולסרטים נודעים.

ליהודי יליד שיקגו, בן להורים שהגיעו לארה"ב מלטביה ופולין, יש את הכשרון של כל גדולי הקומיקאים וכותבי המחזות היהודים, שיודעים איך לדגדג בהצלחה את חושי הצופים, אך לא בוולגריות אליה הורגלנו כיום, במיוחד בתוכניות הריאליטי הנפסדות, אלה בצורה מעודנת, רגישה, שמתאימה לקהל תרבותי ברמה. לכך תורם תרגומו הרגיש והכה עכשווי של אבי קורן, שמעניק לצופה תחושה, שהמחזה נכתב זה עתה.

ואת כל אלה, ניווט בטוב טעם הבימאי הוותיק יצחק שאולי (מערוץ הטלוויזיה הלימודית ומתיאטרון היידישפיל, בין היתר) לכדי יצירה מעודנת, ממש קלאסית. שלושת הוותיקים מראים לנו מה זאת הצגה איכותית, בלי סיינס פיקשן, רצח או אלימות. וגם כשמי מהם (אנסקי) מתפרץ בזעם - זה טבעי ולא עובר את הגבול. עיצוב הבמה המינימליסטי של אבי שכוי יפה, פונקציונלי, ומחליף תוך שניות חללים ומיקום על-ידי הזזת כמה כיסאות או פרטים אחרים בעיצוב.

המוזיקה המקורית שמלווה את ההצגה נכתבה על-ידי אפי שושני הידוע; את התלבושות הכה מחמיאות לכולם, שרבקה'לה נראית בהם זוהרת, עיצבה דנה בלינר קרן, ואת התאורה המדויקת עיצב פרננדו מאיחייקר.

המחזה מתאר מצבים שכל אחד מכיר באיזה שהוא אופן, ונוגע בכך ללב כולם. זה כואב אבל גם מצחיק. לא בצחוקים פרועים, אבל עם המון חיוכים. ולבסוף - כשהזוג משלים בתום חילוקי הדעות והמריבות - זה מוכיח שמוטב מאוחר מאשר בכלל לא. "בלעדי אשתי וההפרעות שלה, כשאני כותב מוזיקה - לא הייתי יכול ליצור", מתוודה ליאו, הבעל הנוכחי. והאהבה לעולם נשארת.