דובי קוטב בבית צבי ברמת גן

מדוע כתבתי קהל סלקטיבי? כי גיבור המחזה, ג'והן, הוא מרצה לפילוסופיה. אי-לכך, טבולים הדיאלוגים בהצגה בהרבה אמרות שפר וחוכמות של גדולי הפילוסופים בהיסטוריה, מאריסטו, סוקרטס ועד קירקגור וימינו. לא כבד מדי, אך מאוד מושכל.

מה יש בה בהצגה שעושה אותה כה ייחודית? התפאורה של מירב יצחקי היא ציור על כל הקירות ופריטי הריהוט של רקע הציור "הצעקה" של אדוארד מונק - הציור שכה מסמל את עידן המודרניזם והתפתחות הפסיכואנליזה, שבאו לידי ביטוי במחזותיו של סטרינדברג בתקופת סוף המאה ה-19. ציור הרקע שעשה אהרון קרביץ, מעשיר את המתרחש על הבמה האינטימית, מרחיב את הנוף עד אין סוף, ומהווה חלק ממשמעות המחזה. ה"צעקה" של מונק משתלבת עם צעקת הצעירה הזועקת לעצמאות ולביטוי אישי שלא ניתן לה.

הסיפור מתחיל מהסוף. בהמשך, תוך פריסה לאחור, הוא מתמקד באהבה ללא מצרים בין ג'והן, המרצה הצעיר והמחונן לבין הצעירה הטמפרמנטית, קיי, שסובלת ממחלת המאניה דיפרסיה. על-אף הידיעה על מחלתה, הוא תומך בה ומבין אותה כפי שאף אחד לא ידע עד אז, כולל אמה הנוקשה והאנוכית (רז אפשטיין). זו - מדכאה את כשרון הציור של בתה, ואולי משום כך יש לה חלק בהתדרדרות הדכאונות של הצעירה.

מסתיים בטרגדיה

נדב זילברמן כג'והן, שחקן מעולה במיוחד, שהרשים בהופעתו ב"אחים בדם", מצליח להקרין עוצמה של רגש ויחס מכמיר כלפי הצעירה, שמחלתה הופכת את מצבי רוחה הקיצוניים משמחה מוגזמת לדיכאון נוראי, המסמל כוונת התאבדות. הוא יודע כיצד להרגיעה ולהחזירה לנורמל, בין התקופות בהן היא מאושפזת. אהבתו כה עזה, עד כי אינו מוכן לוותר עליה ולתת לה לנסוע לעיר הגדולה ולקבל את הצעת העבודה של איור ספרי ילדים. כשהעימות ביניהם מגיע לטונים גבוהים - הוא מסתיים באופן בלתי צפוי בטרגדיה.

רעות פרחי(קיי, כאשה צעירה) נכנסת לאט-לאט לעורה של הדמות הכה לא-פשוטה להחצנה. אך בקטעי הזעם וההיסטריה היא משכנעת בשלמות. המחזה מגיח גם לתקופת הילדות, בה קייטלין פינקל המתוקה היא קיי בילדותה, שעושה זאת בחן ותום רב. ליואב מילשטיין, האח הבכור סנדי, יש את הלוק האצילי, המעוצב והשקט. הוא הדמות החזקה השנייה שמשפיעה על האחות מהילדות ועד לסוף המחזה. הן כילד והן כמבוגר.

לתוך עולמה המפוצל של קיי, נכנסת דמות חזקה ומשפיעה נוספת, של חולה המאושפז יחד עימה בסנטוריום, שעבורה הוא כמו ישו, או גורו, ועמו היא משוחחת בענייני הנפש, תוך ביקורת על ההתייחסות ההדדית בין היהודים לנוצרים במהלך ההיסטוריה. יותם קוזניץ עושה ממש נפלא את "ישו", ויחד עמו, שלישית השחקנים הגברים הם עמודי התווך של ההצגה. אם כי, הטקסט הלא פשטני והמורכב, ניתן לקליטה מושלמת רק כשהוגים אותו זילברמן וקוזניץ. הגייתם בהירה וברורה. יתרם, בולעים קצת את הטקסט אולי מהתלהבות, ואולי מהרצון לעמוד במיכסת הזמן, אך בכך גורעים מעוצמת המשמעויות הטמונות בטקסט המצוין (אותו תרגם ועיבד למחזה עמרי גילאון המוכשר, בוגר בית צבי בעברו).

הבימאי המחונן גילי אמיתי העמיד הצגה ייחודית, עשויה כהלכה, מלבד מהירות ההגיה של חלק מהשחקנים. המוזיקה המקורית של אפי שושני והתלבושות של דנה ברלינר קרן מעניקים את ה"טאץ'”הראוי הנדרש.

הצגה ראויה לציון, ולמי שירצה ומתאים לו - היא תעלה עד מוצ"ש הקרוב, ה-22.3.14.