על גל הסכינאות המתפשט והלינץ' הציבורי

ויליאם לינץ’ שהיה בעל מטעים ושופט שלום מווירג'ינה, בעת מלחמת העצמאות של ארצות-הברית, אשר עמד בראש בית משפט ארעי שהוקדם במטרה להטיל עונשי מוות על לויאליסטיים, שתמכו באנגליה - בעת מלחמת עצמאות זו - לא ידע, אותה עת, כי שם משפחתו יהפוך מושג והגדרה לפעולה אלימה של המון המוציא להורג אדם בלי הליך משפטי, בטענה כי אותו אדם ביצע פשע. מעשה הלינץ’ מלווה, במקרים רבים, בפגיעות ובעינויים בחשוד במעשה שהביא ללינץ’ ציבורי נגדו, כאשר -בספרות וכרוניקה העולמית - מתייחס הגדרה זו גם לגזר דין מחמיר או גזר דין מוות המושת על אדם בלי הליך משפטי נאות על-ידי בית דין שזכה בסמכותו זו, שלא כדין.

מן הראוי לציין, כי מנהג הלינץ’ התפשט בתקופת ימי הביניים באירופה, כאשר - כמפורט ב"ויקיפדיה" - בבתי המשפט הפהמיים (Vehmgericht), מהמאה השתים-עשרה ואילך, השיתו נציגי הדוכס וטריבונלים משפט מחמיר בהליכים משפטיים בסיסיים. הדברים נכונים גם באשר לחוקי חוקי האליפקס גיבט וחוקי קופר (Cowper), אשר לפיהם נקבע גזר דין מוות, מיד לאחר ביצוע פסק-הדין. מעשי לינץ' היו גם אירוע שגור במהלך פוגרומים שבוצעו ביהודים וכן בפגיעה במיעוטים אחרים, כמו צוענים. בארצות-הברית של המאה התשע-עשרה והעשרים, במיוחד בדרום של אחרי מלחמת האזרחים, נפוצו מעשי לינץ'. מי שהיה ידוע בביצוע מעשי לינץ’ בכושים, בארצות הברי של אמריקה - בתקופת על-רקע המאבק לזכויות השחורים בדרום ארצות-הברית, היה ארגון הקו-קלאס-קלאן, האנטישמי והגזעני, כאחת.

המקרה המפורסם ביותר של לינץ' באזורנו, היה מעשה הלינץ’ שבצע אספסוף פרוע במספר חיילים שטעו ונכנסו לרמאללה, מקום בו נקעו הם לגזרים פשוטו כמשמעו בידי ההמון המוסת שהסתער עליהם לרוצחם נפש.

גל הסכינאות המתפשט והולך, ברחבי מדינת ישראל, לרבות בשטחים שבהם הכריזה מדינת ישראל על ריבונותה, אם כי, בפועל ולמעשה, כמעט ואינה פועלת לממש, ריבונות זו, בפועל ולמעשה, דוגמת מזרח ירושלים ובהתנחלויות, הדומות למבצרים ולמחנות צבא המוקפים בחיילים על שומרים על ביטחון האזרחים הישראלים, המתגוררים וגם/או המסתובבים, באזורים אלה הביא לתופעה חדשה והיא - במרבית המקרים, אין המותקפים בורחים, אלא עומדים על משמר נפשם ובמקרים אחרים, הסובבים אותם, מגנים עליהם, בדרך של תקיפת המחבלים. לכן, כמעט תמיד, מחוסלים המפגעים והמחבלים התוקפים ובמקרים נדירים, מצליחים הם לשרוד ולהישאר בחיים, לאחר ביצוע התקפותיהם האכזריות והנבזיות, בסכינים ושאר כלי משחית על אזרחים תמימים.

יחד עם חיסולם של מפגעים ומחבלים אלה, התחילה לרווח - בציבוריות הישראלית - תופעה של תקיפת המפגעים והמחבלים, לאחר שנכבלו הם ונוטרלו על-ידי כוחות הביטחון, כאשר אין עוד כל סכנה נשקפת מהם. כתוצאה מכך, נולדה תגובה חדשה בישראל, בתגובה לגל הסכינאות השוטף מדינת ישראל - הלוא היא תופעת תגובת הלינץ'.

קשה לקטלג ו"להצביע", מתי עניין לנו בלינץ' של ממש ומתי עניין לנו, במקרה גבולי של לינץ'. למשל יום אתמול, שעה שנכנס המחבל לחנות בראשון-לציון וננעל בה, בידי ההמון, יחד עם המוכרת ששהתה בחנות זו, הרי אלמלא חולצה מוכרת זו, בעור שיניה, בידי ההמון המשולהב שכילה חמתו, לאחר מכן במחבל, ששהה בחנות מהחנות, הרי קל לנחש, כי חלילה וחס, אם לא הייתה היא מחולצת מהחנות, בידי המון משולהב זה, הרי מר היה גורלה, אלמלא כן.

לכן, קשה "לשים האצבע", במדויק, כדי להגדיר מה הוא לינץ' ומה אינו לינץ', כאשר ברור לכל כי תקיפת מחבל חסר אונים, ככל שהזעם האישי והציבורי גואה, לאחר שנוטרל הוא, מהווה לינץ', לכל דבר ועניין.

עד עכשיו התייחדה והתבדלה החברה הישראלית, מהערבים הסובבים אותה והתגאתה בכך שבקרבנו לא ייתכן מצב דברים, דוגמת הלינץ' שביצעו הפלשתינים, בחיילים הטועים שנכנסו, בשנת 2000, לתחום המוקטעה ברמאללה ונקרעו חיים פשוטם של דברים, כמשמעם בידי האספסוף הפלשתיני, ליד המוקטעה. בכך התבדלנו והתייחדנו, מהחברה הערבית, שבכל הכבוד הראוי, קדושת החיים אינה נר, נגד עיניה והם מוכנים להקריב צעיריהם, כשעירים לעזאזל, תוך מתן כיסוי "אידיאולוגי" וגם/או תוך מתן כיסוי "דתי" לכך, בהכתירם אותם - כשהידים.

דין החברה הישראלית, אינו כדינה של החברה הערבית. תפיסות העולם הרווחות בקרב החמולה הישמעאלית בין אם מדובר בחמולה עירונית "מתורבתת" ובין אם מדובר בחמולה כפרית, שאינה "מתורבתת" - אינן תפיסות העולם הרווחות, השבח לאל, בקרב החברה הישראלית, עד כה. אם ניתן, חלילה וחס, לגל הסכינאות העובר עלינו, להגיע להתבהמות חברתית ואישית ולא נצא, ראש חוצות אל שערי עיר ונפעל לגינוי הלינץ' הנעשה בסכינאים, במחבלים ובמפגעים, כמו-גם בטרוריסטים הערביים חרף הכעס הרב העצור בליבנו, עליהם, בשל מעשיהם וגם/או בשל מחדליהם, כלפינו - הרי סופנו אנו, להיות כמותם.

המשפט "עם סגולה", אינו משפט ריק מתוכן ואנחנו מחויבים למהותנו זו, כעם סגולה יום יום ושעה שעה כאשר חלק ממחויבויותינו השוטפות ומהותנו זו, הינה העובדה שאין אנו עם של רוצחים. אין תופעת הלינץ' - השבח לאל - אינה רווחת, כלל וכלל, בקרבנו. במצב הדברים הקיים - עם כל הזעם והכעס השוטף אותנו, בעקבות גל הטרור והסכינאות הפלשתינית - מחויבת מערכת החינוך, בגנים, בבתי הספר ובאוניברסיטאות, כמו-גם מחויבת מערכת ההסברה הציבורית והממשלתית, למגר ולגנות, תופעת הלינץ' ויפה - יפה שעה אחת קודם.

אם חפצי חיים אנו, כאשר כוונת הדברים הינה לשמירה על חיים ערכיים, ראויים - שבהם נוכל להסתכל, יום יום ובוקר בוקר אל המראה בגאווה ולא לירוק, בתיעוב, בכל הכבוד הראוי, על הפנים הציבוריות והפרטיות, כאחת, הנשקפות ממראה זו - חייבים אנו לחסל תופעת הלינץ', המתחילה "לפרוח" בקרבנו, בעודה באיבה. כל מלה נוספת, לעניין זה, מיותרת.