חשיבות כתב-תשובה בהליכים משפטיים אזרחיים

אט אט אבל בצעד עקבי ובוטח, מתחיל ציבור עורכי-הדין ועורכות-הדין, העוסקים מעשה של קבע ודבר של שגרה בייצוג לקוחות, באופן שוטף, בבתי-משפט, בהליכים משפטיים אזרחיים, להבין, כמו-גם להפנים ולהסכין, כי אם לא יגישו הם - במעמדם כמי המייצגים תובעים ותובעות, בבתי-משפט, בישראל כתב-תשובה, בתשובה ובתגובה לכתב-הגנה לתובענה שהגישו הם, אם לבית משפט השלום ואם לבית המשפט המחוזי, הרי "חסכון בזמן", יפעל ראש וראשונה נגד ציבור לקוחותיהם וכנגזרת מכך, נגדם - ונגדם בלבד.

אמנם הוראת תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ולהלן: "התקנות"), הדנה בנושא ובעניין של כתב-תשובה, ייעודו ומטרתו, אינה מחייבת תובע להגיש כתב-תשובה לכתב-הגנה שהגיש נתבע נגד ובתגובה לתובענה אזרחית שהגיש נגדו, תובע זה וגם/או אחר, לבית המשפט המוסמך, אם בית משפט שלום ואם בית משפט מחוזי.

הקורא הוראת תקנה 61 לתקנות מגלה, כי הגשת כתב-תשובה לכתב-הגנה, אינה חובה, אלא היפוכם של דברים, הוא הנכון. קריאת ההתייחסות להגשתו של כתב-תשובה בהתאם ללשון בה נוקטת תקנה 61 לתקנות - מעלה, כי מחוקק המשנה ראה בהגשת כתב-תשובה, B>עניין של בחירה חופשית של התובע. מכאן גם הלשון שבה נוקט הוא בתקנה 61 לתקנות, לפיה: "רשאי תובע להגיש כתב תשובה לכתב הגנה...".

לשון "רשות" זו הינה לשון חמקמקה ומסוכנת, עד למאוד מאוד, שכן - כפי שנראה ונוכיח, ברשימתנו זה, יכול תובע - אם לא לקפח עילת תביעתו, בשל אי-הגשת כתב-תשובה - לאבד חלק מהותי וחשוב מזכויות הדיון, שהיו שמורות ועומדות לו, אילו התכבד והגיש הוא כתב-תשובה מטעמו, בתגובה לכתב-הגנה, שהגיש הנתבע נגד תביעה שיזם והגיש הוא נגדו. נסביר דברינו אלה, דבר דבור על אופניו.
הנה לשונה המלא והמדויק של תקנה 61 לתקנות:

"רשאי תובע להגיש כתב תשובה לכתב הגנה; המועד להגשת כתב התשובה הוא, אם לא האריך אותו בית המשפט או הרשם, תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצא לו כתב ההגנה, או האחרון שבכתבי ההגנה כשיש נתבעים אחדים; לא הגיש התובע כתב תשובה - יראו את העובדות המהותיות הנקובות בכתב ההגנה כמוכחשות וכשנויות במחלוקת". (ההדגשות וההדגשות, בקו אחד, שלי - ח"ש)

קריאה רהוטה ופשטנית של הדברים, המצוטטים מעלה, כמו-גם, מורה, כי רוצה תובע, יגיש כתב-תשובה לכתב-הגנה. אין רוצה תובע בכך, הרי פטור הוא מהגשת כתב-תשובה לכתב-הגנה. יבוא וישאל השואל, אם הכל כה טוב, אז לצורך מה נברא המנגנון של כתב-תשובה, בידי מחוקק-המשנה,שהתקין תקנות סדר הדין האזרחי? עוד ישאל, שואל זה ובצדק לצורך מה על תובע לטרוח בהגשת כתב-תשובה לכתב-הגנה, אם בכלל, שהרי מה לי, אם יוגש כתב-תשובה לכתב-הגנה ומה לי אם לא יוגש כתב-תשובה, בתגובה לכתב-הגנה?

שאלה מתבקשת ומתחייבת זו, ניתן להוסיף, לחדוד ולחדד, בשאלת המשך והיא: אם מי שלא הגיש כתב-תשובה לכתב-הגנה, כלל וכלל, אינו נפגע, שכן העובדות המהותיות הנקובות בכתב-ההגנה תיחשבנה כעובדות מוכחשות וכשנויות במחלוקת, מצידו של התובע, הגם שלא הגיש הוא - מעולם - כל כתב-תשובה שהוא, לבית המשפט בתגובה לכתב-ההגנה, הרי לצורך מה "בא לעולם", המכשיר המשפטי הזה, הקרוי: "כתב-תשובה", אם אין בהגשתו וגם/או באי הגשתו, בתגובה לכתב-ההגנה, כדי להעלות וגם/או כדי להוריד דבר וחצי דבר.

הדבר תמוה ומוקשה, במיוחד נוכח העובדה, שלכאורה, אין מחוקק-המשנה נתפס ומוחזק בעיני הציבור ובעיני הבריות, כמי היוצר חקיקת-משנה, יש מאין - חקיקת-משנה, ללא כל צורך משפטי, מודגש, מובהר, המהווה תקנה שאינה מעשית ויישומית, בחיי היומיום השוטפים. בעבר ניסו לתרץ חקיקתה של תקנה זו, בכך שניתננה לתובע הזדמנות לחדוד, כמו-גם לחדד עמדותיו ועילות תביעתו, מחדש, בפני בית המשפט, לאחר שלכאורה הנתבע, טשטש וגם/או עמעם חוזקה של התובענה, עם הגשת כתב-הגנה מטעמו, לבית המשפט.

תפישה זו של מעין "חיזוק מחדש" של התובענה, לאחר הגשת כתב-הגנה, עם חזרתו של התובע, על עיקרי הדברים, בכתב-התשובה ובכך יש משום קעקוע, לכאורה פעם נוספת של דברי וגרסת התובע, אינה "מחזיקה מים", כלל וכלל, נוכח הקבוע בהוראת תקנה 64 לתקנות.

תקנה 64 לתקנות קובעת, כי: "אין להעלות בכתב תשובה נימוק תביעה חדש, ואין לכלול בו טענה שבעובדה שאינה מתיישבת עם טענותיו הקודמות של אותו בעל דין". נוסח זה של תקנה 64 לתקנות, הקובע שלא ניתן "לתקן" כתב-תביעה", בדרך של הוספת נימוק חדש שלא נכלל בכתב-התביעה המקורי או הכללת טענה שבעובדה, העומדת בסתירה מוחלטת עם טענות התובע שפורטו - בשעתו בכתב-התביעה, שוללת הגישה והטענה, לפיה נועד כתב-התשובה לחדוד ולחדד טיעוניו שנטענו על-ידו בשעתו כתב-התביעה המקורי. אם כן, שבה השאלה המקורית למקומה וחוזרת ונשאלת היא - והפעם בעוצמה גדולה יותר, מקודם אם כך הם פני הדברים, לצורך מה הותקן המכשיר המשפטי, המוכר והידוע לכל בשם: "כתב-תשובה".

מענה לשאלה מסקרנת ומרתקת זו, יכולים אנו למצוא בהלכה הפסוקה. כתב-תשובה נועד לענות לשאלות עובדתיות שלא נזכרו, כלל וכלל, בכתב-התביעה ושהועלו לראשונה בכתב-ההגנה. תובע שלא ינצל ההזדמנות שניתנה לו בתקנות להגיש כתב-תשובה, לא יגיש כתב-תשובה ולא יכחיש במסגרתו הטענות העובדתיות החדשות, שהועלו לראשונה בכתב-התשובה, יהיה מנוע מלהתייחס אליו, במהלך שלהב ההוכחות בתביעה עצמה.

כך תיווצר מציאות דברים, לפיה תובע שיכול היה להתייחס - עניינית ופרטנית - לטענות עובדתיות חדשות שהועלו בכתב-תשובה ולא עשה כן, הרי תדחה תביעתו - ואפילו על הסף. במקרה של אי-העלאת טענת התיישנות בידי נתבע בכתב-הגנה - טענת התיישנות שלא זכתה לכל התייחסות שהיא של התובע, במסגרת כתב-תשובה, שלא הגיש לבית המשפט ומנע ממנו, אגב כך, התייחסת לשאלות מהותיות, דוגמת שאלת התיישנות.

תובע כזה מסתכן בכך, כי בשל כך שלא הביא ולא פרש, בפני בית המשפט התייחסותו, לטענת ההתיישנות שטען נתבע, בכתב-הגנתו, בדרך של הכללתה של טענה כזו, בכתב-תשובה, הרי לא יתייחס בית המשפט לכל טענת הגנה של התובע, השוללת קיומה של עילת התיישנות נטענת זו וככל שימצא עילת תביעה בתביעה עצמה, יפסוק נגד התובע. מצב דברים שכזה יכול היה תובע למנוע על נקלה לו רק היה התובע מגיש כתב-תשובה, כולל בו טיעון עובדתי, השולל טענת ההתיישנות, מביא לדיון ענייני, פרטני ונקודתי בתובענה זו וייתכן אף, כי היה זוכה בתביעתו נגד אותו נתבע.