מחיקת ההדר והכתר

"הליכודניקים" של עומרי אסנהיים ב"עובדה" שודר במועד נכון, לקראת יום הכיפורים. למי ששולטים עתה בליכוד יש על מה לבקש סליחה. אך הם אינם מרגישים צורך נפשי לחזור בהם.
לימור לבנת ודן מרידור ייצגו בה את רוחו של מנחם בגין, שחדלה להיות השראה למפלגת השלטון;

אורי שני תיאר באומץ לב מבעת את חטאיו, ממש גנגסטריזם פוליטי נגד יצחק שמיר בשירותו של אריאל שרון, ולזכותו שלפחות עתה הביע מעין חרטה. מעשה הנבלה הגדול של בנימין נתניהו נגד דוד לוי ועוזריו בפרשת "הקלטת הלוהטת" לא מוצה מעולם.

אך כל זה כמו בשיר ההוא - "הזיכרונות, הזיכרונות/ עוד מהלכים ברחובות/ הזמן דוהר אנא אל תעירנו./ חלף זמנה של תל אביב הקטנה".

חלף זכרם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. תצלומו של ז'בוטינסקי כבר מזמן אינו נראה בכנסי הליכוד. אין גם צורך בדיוקנו של בגין. הם אינם משקפים עוד את הליכוד, והוא אינו רוצה עוד להיות ראוי להם.

האמת היא שאנשי הליכוד חווים מהות של פולחן אישיות סטאליניסטי, אנטי דמוקרטי, שמעליב את נושאיו. היא באה לביטוי בדבריו הכנים של דוד ביטן: כל עוד ביבי ירצה להיות מנהיג הליכוד הוא יהיה. כנות ממקום רע.

ומחר בערב יהיה ציבור חברי הליכוד נזקק לשורה האלמותית שתושר בבית הכנסת: "ועל כולם, אלוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו".

[פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]