כל כך נורמלי שבא לבכות

שעת מנחה של שבת. נדמה כאילו העולם הסוער יום יום בחוצות פורש למנוחה של חסד. הוא לא רודף את עצמו. לא מקיש בחלון. לא מחכה אחר הדלת. אפשר להתפנות לשוחח. לדבר. לשמוע. לומר. זאת שעה של משפחה. של נינוחות אוהבת. סביב לשולחן מספרים בדברים שאין להם בשורה אלא בשורת הצוותא, היחד, הזוטות שהיו, שאין להן חשיבות עליונה, אבל שיש בהן את הקולטנים המחברים את המשוחחים אלה לאלה. התקרובת קלה. אגבית כמעט. מאפה. פרי. לא מרעב. לגימה, קרה או חמה, לא מצמא. קמים. יושבים בצמדים בכורסאות. שבים ליטול חופן קלויים. סבתא עדיין נזכרת באיזה משהו שנשכח במטבח. היא שוב פורסת. אין צורך. אבל למה לא. גוערת בי שאיני עושה דבר. "יושב. משוחח. תוריד צלחת ממדף עליון. משהו". נחלצים לעזור לי.

בפני נכדתי המשוחחת אתי עובר גל קטן של מורת רוח. סבא שלה לרגע. למה יוריד הוא צלחת מן המזווה. גל קטן של קורת רוח על שחסכו לי את הטורח. מישהו. אנחנו מדברים.

היא מוטרדת. היא לא יודעת מה זה השכלה. היא עומדת לסיים את בחינות הבגרות. הציונים עד הנה יותר ממשביעי רצון. אבל מה יצא מזה. אמרו לה כי בלא השכלה סיכוייה ל"התקדם" בחיים נמוכים. זה ברור לה. אבל מה זה השכלה? כמה השכלה צריך כדי להיות משכיל? יש גבול? מה בעצם הגבול? להיות מתכנתת? היי-טק? יש חמש נקודות מתמטיקה בחיים?

היא חוזרת מ'מצעד החיים'. כל שראתה שם ידעה. כל שמדריכי המסע הבהירו - למדה כבר בימי ההכנה הארוכים. הייתה לה השכלה של השואה לפי מה שלימדו אותה. עכשיו שהייתה שם, היא חוזרת אחרת. לא יודעת אחרת איך, לא יודעת אחרת למה, אבל היא יודעת פתאום שכל מה שהיא ידעה היא יודעת אחרת, אז מה זה השכלה? לא, לא כל החברות שלה במסע אמרו מה שהיא אומרת. "דיברנו", היא מספרת, "אבל כל אחת ראתה משהו אחר, אותם הדברים אבל לא אותם הדברים, גם וגם, הלכנו יחד, אבל כל אחת בנו הלכה לבד". היא מחפשת מילים.

סביב, שעת בין הערביים של משפחה הממלאת את הדירה בדברי לא כלום נעימים ובשברי צחוק מדי פעם, משאירים לנכדתי החוקרת עצמה בועה אישית אל תוכה היא שואלת את סבא שאלות שדבר אין להן עם הרוחש בנחת טובה סביבה. זה כוחה של שעת מנחה של שבת כשהעולם בחוץ עוצר מלשגע את הבריות. אני מניח לה לשאול. לספר. הקשב שלי הוא המענה האחד החף מכל יתרון. מה שהיא רוצה הוא לשאול. מה שיש עימה הוא לתת מילים לתהיות שמתעוררות לפתע בנערה צעירה הפוגשת הוויה ההופכת אותה לבוגרת יותר משהיא יכולה להכיל. היא לא זקוקה למי שיקבע על ידה תמרורי דרך. היא רוצה להתחיל ללכת לבדה עם מי שכבר הלך לפניה. כך דומה בעיניי.

אני מתבונן בה בספרה מולי דברים עם עצמה. ילדה ישראלית. צופים. חוגים. ריקודים. מוזיקה. חופשות איכות כמו שהז'רגון שלנו המציא לומר, ילדת רמת חיים נוסקת, קוראת, משחקת, מסמסת, חיילת מסורה בחזית המבחנים בבית הספר, פורצת הצלחות הנמדדות בציונים, זימונים ליחידות המיון של הצבא העומד לגייס אותה בשנה הקרובה. 'מסע החיים' לא היה אלא אחד מסעיפי הקוריקולום שקבעו עסקני החינוך לאלה מילדי ישראל שהוריהם נענו לאשר או להרשות לילדיהם, קצתם מרצון, קצתם מפני שנמנעו מהתערב במה שהפך למקובל. לא צורך נפשי עליון. תוספי חינוך. עיצוב הפרסונה היהודית. משהו מעין זה. והנה היא יושבת מולי, והיא נשמעת כמתוודה על שהיא לא העלתה על הדעת מה יעשה בה המסע הזה בו לא למדה שום דבר שלא ידעה - וכל כך הרבה ממה שלא העלתה על הדעת, והיא זקוקה לי לא כדי שאומר לה דבר, אלא כדי שלא יאמר לה דבר, כדי שסבא יהיה המקשיב שלא יאמר דבר מפני שיש לחו כל כך הרבה דברים לומר והוא ישתוק.

היא ידעה, בתי אמרה לה לא אחת, כי אני נמנה עם המסתייגים הסתייגות עמוקה ממצעד החיים. היא שוחחה על כך עם בתי בשנה בה הכינה עצמה למסע. היא הלכה מפני שהכיתה הולכת. בית ספר הולך. אבל יותר מזה. קראה בספרי "אישה אחת", מצאה שם כי אפרו של אבי נוחו עדן פוזר באלם באדמות אושוויץ, ואמרה כי היא 'חייבת' לו, לא אמרה מה, אבל אמרה שהיא 'חייבת'. היא דיברה עם רעייתי. סבתה. "למה סבא לא הולך"? אמרה לה כי היא חושבת שסבא לא היה יכול לעמוד בזה. או נכדתי סיפרה, או רעייתי אמרה. לא אזכור. לא אמרתי דבר. סבא יכול לעמוד בכל. לא אמרתי. לא הן, לא לאו. שמעתי. אבל מכל מקום, הנכדה ידעה כי הוא לא הולך, וכי לכן, היא צריכה ללכת. כך אמרה שחשבה.

עכשיו משהלכה, וחזרה, וחשה בעצמה שהיא איננה מה שהייתה, היא שואלת מה זה השכלה. היא מגלה שאדם צריך להבין מה זה לדעת. שאדם רוצה לדעת מה זה להבין. היא לא מבולבלת. היא מגלה שעבר שלא חוותה, שלא יכול היה להיות חלק מישותה כילדה ישראלית מצויה, בת הדור הזה, מתגלה לא רק כחלק אלא כישות כובשת, משנה, מעמידה.

לפתע, בתוך כדי דיבור, שקט, מאופק, חותר אחר המילים היודעות לקלוע, היא נשנקת. בוכה. לא בשברי בכי. בדמעות הזולגות ללא קול. עולות על גדות ונושרות לאורכן של הלחיים, מעין אלה שלא מנגבים אותן.

אמה רואה. היא קמה ממקומה. יושבת לידה. חובקת אותה. מאמצת אותה אל ליבה. מביטה בי. אמרתי דבר? לא אמרתי. בתי יודעת. סביבנו אין רואה. מתכוננים בעסק נינוח לסיים. יש כבר פטפוטי פרידה קטנים. פצפוצי להתראות. נורמלי. הכל נורמלי. אני קם ממקומי. נושק לנכדתי על מצחה. בלא אומר. מצטרף לחבורה המפנה קצת צלחות מן השולחן. "סוף כל סוף עוזר", אומרת משהי. אלא מה. נורמלי. כל כך נורמלי שבא לבכות.