יום זכויות האדם, שחל בכל 10 בדצמבר ברחבי העולם, וגם אתמול (יום ג', 10.12.19), צוין בפעם הראשונה ב-1950 - שנתיים לאחר שהאו"ם ניסח את מגילת זכויות האדם ב-10 בדצמבר 1948. מאז, ארגונים רבים בעולם שפועלים למען הנושא מקיימים ביום זה אירועים מיוחדים, כולל בישראל. בעשורים האחרונים, ובמיוחד בעשור האחרון, נוסף ממד מרכזי לדיון סביב נושא זכויות האדם: הממד הטכנולוגי-דיגיטלי.

יש לכך כמה פנים. ראשית, פריצת האינטרנט והפיכתו לפלטפורמה זמינה הפכה לכלי עזר לקבוצות שנלחמות מזה שנים על זכויותיהן, בין אם על-רקע אתני, מגדרי, מיני, להט"בי, לאזרחי מדינות העולם השלישי, לאנשים שנלחמים נגד משטרים דיקטטוריים ועוד. הטכנולוגיה מאפשרת לאותם אנשים שנאבקים על זכותם לחיות בכבוד ולקבל שוויון לנהל את מאבקי המחאה שלהם באמצעות הרשתות החברתיות ופלטפורמות דיגיטליות אחרות. הזירה הדיגיטלית מסייעת להניע פעולות מחאה פיזיות, להוציא אנשים אל הרחובות. ראינו את זה היטב באביב הערבי ובמחאה החברתית אצלנו - שני האירועים קרו באותה השנה, 2011. דוגמאות בולטות נוספות הן המחאות האחרונות בלבנון ובהונג קונג. בהקשר זה יש לציין גם את תנועת ה-MeToo#, שנולדה ברשת.

מנגד, גם אלה שמתנגדים לזכויות אדם עושים שימוש באינטרנט, או בחסימתו, במקרים מסוימים. דוח זכויות האדם של האו"ם מהשנה שעברה קובע שלצד ההשפעות החיוביות, הטכנולוגיה והמדיות הדיגיטליות העמיקו את המאבק של שלטונות שונים בארגוני זכויות אדם - בגלל האפקט התודעתי. שלא לדבר על השימוש של ממשלים וחברות בטכנולוגיה לצרכים מפוקפקים.

הזכות לפרטיות, אם בכלל עוד יש דבר כזה

אחד הנושאים המרכזיים שנזכר בהקשר של זכויות אדם בעידן הדיגיטלי הוא נושא הפרטיות. מאז שהרשתות החברתיות פרצו לחיינו ושהטכנולוגיה השתכללה, מושג הפרטיות השתנה לבלי הכר. על-פי מומחים, גם אנחנו פוגעים בפרטיות שלנו ושל אחרים באמצעות הפלטפורמות של חברות ענק כמו פייסבוק וגוגל. ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה פרסמה מאמר שעסק בנושא והגדירה את הפרטיות כ-"מלכת זכויות האדם בעולם הדיגיטלי". היא מתארת בו את ענקיות הטכנולוגיה ככורי מידע שאוספים מאתנו בכל רגע נתון פרטים שאנחנו נותנים מרצוננו, או שהם מגלים אותו על סמך ניתוח של התנהגויות שונות.

ד"ר שוורץ אלטשולר מציינת שאם בעבר, הזכות לפרטיות מוחלטת הייתה זכות בסיסית של האדם, הרי שבעידן הדיגיטלי היא לא חד-משמעית ולא ניתן לשמור על פרטיות הרמטית.

כאן עולה השאלה: מהי האחריות של יצרניות הפלטפורמות הטכנולוגיות לשמור על הפרטיות שלנו? מצד אחד יש אותה ומהצד האחר - את האינטרס העסקי שלהן. האם הן שומרות על האיזון הנכון והראוי? הן טוענות שכן, המבקרים אומרים שלא. שאלה נוספת היא: מהי האחריות של אותן חברות למנוע הסתה? מחד יש את חופש הביטוי ואת המשאבים שלהן ומאידך - את הדרישות מהן של ממשלות ואחרים להסיר את התכנים האלה.

סוגיית זכויות האדם והטכנולוגיה חלחלה כבר לפני כמה שנים לבתי המשפט. מדינות שונות, בפרט ארצות הברית והאיחוד האירופי, מנהלות הליכים משפטיים נגד חברות הרשת הענקיות בהקשר זה. ככלל, ענקיות הטכנולוגיה מתחילות להבין שגם להן יש חלק במאבק על זכויות האדם, והן לא יכולות לחבוש את כובע הניטרליות, כאילו הן מהאו"ם, כמו שאומר המשפט הוותיק.

הצד האפל של הסמארטפון

אי-אפשר לכתוב טור על זכויות אדם בעידן הדיגיטלי-טכנולוגי מבלי להזכיר כיצד מיוצר כמעט כל מחשב, סמארטפון וגאדג'ט שאנחנו מתלהבים ממנו. על-פי רוב, אלה מיוצרים במפעלים במזרח הרחוק, תוך שימוש ציני בעובדים-עבדים אומללים, שחלק מהם אף שילמו בחייהם. אחת החברות ששמה הוזכר כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות בהקשר זה היא פוקסקון הסינית, שמייצרת רכיבים אלקטרונים עבור ענקיות כמו אפל, וואווי ו-דל.

דוח שפרסם לא מכבר ארגון לזכויות אדם בניו-יורק קבע שהחברה ניצלה 1,500 נערים והעסיקה אותם בתנאים קשים ולא חוקיים על-מנת לייצר את המוצרים החכמים, בין היתר רמקולים שאמזון מוכרת כמותג שלה. הדבר כלל העסקה בשעות לא מקובלות, הפעלת לחצים איומים והתעללות פיזית בנערים - תוך שיתוף פעולה של המורים.

למרבה הצער, פוקסקון אינה היחידה. הגלובליזציה מביאה להעברת הייצור למדינות נחשלות, כי שם כוח האדם, שלא לומר כוח העובדים-עבדים, יותר זול, המשטרים מדכאים וממילא אין שם הרבה זכויות אדם. מכאן הדרך קצרה לפגיעה אנושה בזכותם הבסיסית של עובדים לעבוד בתנאים אנושיים ולא בתנאי עבדות.

האם אנחנו צועדים לקראת עולם טוב יותר? האם בשנה הבאה מצב זכויות האדם בעידננו הדיגיטלי יהיה טוב יותר? צריכים להיות הרבה יותר מאופטימיים כדי להאמין בכך.