גולת ארם היטיבה עם יעקב. היא הייתה מפלט כאשר נס על נפשו מארץ אבותיו, אבל כמו נר מאיר המכלה עצמו עם בערת ההארה שלו, היא הלכה והחשיכה, הפכה למאיימת, נתהפכו גורלות. הארץ, המולדת הרחוקה, בה נתערער עולמו של יעקב עד שנאלץ לנוס ממנה, נתגלתה כארץ ההצלה מן האסון האורב בניכר. גולת ארעי היא פליטה. כשהיא קמה על הפליט הוא שומע קול "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ" (בראשית ל"ב, י') והוא קם ללכת. אבל אין קפיצת דרך מגולה למולדת. בין ארם לבין כנען, כל ארם לבין לכנען, יש "שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם", סכנות, איומים, מחסומי עוינות. תמיד. מי ששרד את הגולה צריך לדעת כי שיבת ציון שלו כרוכה במאבק בכוחות החוצצים בין חוף ההפקר לחוף מבטחים. שעיר ושדה אדום של יעקב היה עשו. האח.

בתודעה של יעקב, עשו הוא אח רודף. מבטן. בהתרוצצות הבנים התאומים ברחמה של האם רבקה, גבר מי שיהיה לעשו, על מי שיהיה יעקב "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (שם, כ"ה, כ"ה-כ"ו). הילד הרפה בא לעולם אגב תלות בעקב אחיו האיתן ממנו. תלות זאת רודפת. אין הודיה על שהאח החזק מש את החלש מרחם. יש נקם. התלות ממקבעת עצמה. היא נמשכת. היא אוספת משקולות של גורל. ויִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (שם כ"ז). האחים שהתרוצצו במעי האם, מתרוצצים, אחרת, אהל מתרוצצים זה בזה, זה מול זה. יעקב מטפח את עליונות הרוח, התום, המתמודדת ביתרון הכוח, הציד, העורמה. האח הנושע הוא יריבו של האח המושיע. הוא טוען לבכורת המעמד מכוח הסגולה, ורואה בבכורה מכוח הטבעית הלידה עוול, אי-צדק. התיקון הוא רכישת הירושה, הברכה - הבכורה, אותה מהות בסיכול אותיות, שתחלץ אותו מן העקב בו אחז כדי לבא לעולם. קניית הבכורה היא הנקמה בתלות.

היריבות בין האחים מוסתרת מדין כיבוד אב. אבל היא מניעה כוחות. יצחק, עינו כבדות מזוקן, אינו רואה. הוא חי את הסדר הטבעי, הישן. הוא אוהב את עשו. לא מפני שאינו אוהב את יעקב, אלא מפני שציד בפיו, הוא בעל יכולת, גבר בעמיו, ראוי לרשת. לבד מזה, כך נולד. עשוי כבר מעריסה. אבל האם רבקה, רואה. חשה. היא אינה המורישה. היא לא ממונה על הסדר. היא האימהות. האח הרפה זקוק לה יותר מאשר האח שנולד ראשון רק מפני שהוא פינה לעצמו בכורה בבטנה על חשבון אחיו. את החשבון הזה יש ליישב. פיקוח נפש. יעקב לא יהיה יעקב אם יוסיף לאחוז בעקב אחיו.

לא היה סיכוי להביא את יצחק לחשוב כן גם הוא. הוא סומך על מישוש. על מגע. לא על התבוננות ברוחות כבושות. היא מערימה עליו. כופה את חרדותיה על בנה. בעור גדי הוא נוטל את הבכורה כזאב. יצחק, המגלה כי רומה, נבוך, אבל הוא מאמין בכוחה של אחווה, מיישר כביכול הידורים. מעניק גם לגזול ברכה. האחווה תפייס. זה דרכה. אבל רבקה שאמרה 'עלי קללת ך בני', יודעת אחרת. רואה אחרת. העלבון של עשו על הדחתו הוא עלבון חיים. הוא עלול להשיב לעצמו את הבכורה בחיסול האח שהערים עליו. ביוזמתה. היא יודעת מה אומר עשו בליבו "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי" (שם, מ"א). היא ממלטת את יעקב. אם חלילה עשו יהרגנו, יכה בה השכול פעמיים. היא תאבד את הבן המת ותיקרע מעל הבן החי. הרוצח. אי-אפשר לה להיות אם לבן רוצח אחיו. "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם-שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד" (שם, מ"ג).

מהלך החיים

כל זה היה מזמן. החיים הוליכו את האחים אל מחוזות רחוקים קוטבית אלה מאלה, דמויות הילדות לא היו עוד, מאורעות העבר לא יכלו להכאיב עוד. אבל יעקב השב אל ארץ אבותיו דרך שעיר ושדה אדום, מגלה בעצמו כי בקרבו עשו נשאר האח הרודף. אם לא הוא - צילו. הוא שוב איננו האיש התם, יושב האוהלים. הוא כבד ברכוש. במקנה. במשפחה. בעבדים ובשפחות. אבל עדיין כאשר שם עשו עובר לנגד עיניו הוא רואה את האח איש הציד, הנבגד על-ידי האח הרפה שחב לו את חייו. הוא מפחד. אין התיישנות בעלבונות. הזמן אינו מצנן את יקוד הנקם.

הוא שולח מלאכים לפניו לפייס את אחיו החולש על הדרכים בשעיר ובשדה אדום. הפיוס הוא נדנה של חרב. הפיוס הוא מלחמה בלי שפיכת דמים. צריך לנצח בפיוס. לעשו ממקומו, נודע כי שיירת אחיו עומדת לחצות את ארצו. הוא יוצא לקדם את פניו לברכה. החיים היטיבו עימו. הבכורה היא מופשט בענן. בחיים כמות שהם, אין לה משמעות. מה שהיה היה. מה שנשאר הוא אח. ואח, על-פי הסדר הטבעי הנושן, הוא אח. הוא לא הולך לפייס. הוא הולך לחבוק. לנשק. להתחבר שוב. ולשכוח.

זה לקראת זה הולכים המפייס החרד, עם כל אשר לו, והאח הבא לקראתו בראש ארבע מאות איש הבאים להעצים את שמחת הפגישה עם אח אובד. יעקב אינו סומך על המנחה שהוא שולח לפניו במנות קצובות. עשו בעיניו נשאר העשו שאמר בליבו כי יקרבו מימי אבל אביו ואו אז יפרע מן האח התם כביכול, בעיני יעקב, האיש היושב האוהלים, רודפו של איש הציד בנעוריו, נשאר האח הרודף תמיד. הלכה בידוע לו, ליעקב, עשו שונא ליעקב. לא הלכה כי כך מורים חכמי ישראל, אלא הלכה, על-פי מהלך החיים, על-פי ניסיון צבור, על-פי מה שיעקב יודע מעצמו ומשליך על אחיו שהיה לו לרודף.

הוא מגיע לנחל יבוק. הרוביקון שלו. אפשר לחזור אל אחור. אך אין מנוס, לחזור לאן? ללבן? צריך לחצות. א מתפלל "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים" (בראשית ל"ב, י"ב). רק תפילה יכולה להציל את האיש שזקן כבר מן האח הרודף אותו למן יום הולדתו. לא לבדה, התפילה והמאבק. התפילה, הדורון, המלחמה. הוא מעביר את כל אשר לו אל הגדה הנושקת לכנען להציל את ביתו, את נשיו, את ילדיו, את רכושו. אבל כאן קורה מה שאי-אפשר להבינו על נקל, לא על דגרך הפשט, לא על דרך האגדה, לא על דרך התיאולוגיה, לא על דרך האלגוריה. אולי רק על דרך ההיסטוריה. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" (שם, ל"ב,כ"ה-ל"א).

דברי הימים

אין יודע איך זה נותר יעקב לבדו. משפחתו וכל אשר לו בגדה הפונה כנענה. הוא לבדו בגדה הפונה ארמה. רש"י חצוי. במקרא הוא אומר "שכח פכים קטנים וחזר עליהם". הוא עצמו עבר עם כל רכושו את היבוק, אבל פכים קטנים, זוטות, כלים שאינם נחשבים, שמכל מקום לא נחשבו בעיניו כל ימיו לכלום, פתאום נזכרו לו ויקרו בעיניו, והוא חזר, חצה את הבוק לאחור ליטול אותם. לא יסולח. האיש אינו יודע להיפרד ממה שאיננו חשוב, כי בשעת הפרידה - הזניח נהיה פתאום לעיקר, חוזרים, להציל פרוטות, חוזרים להסתכן עוד, הנפש בעבור שרוטכי נעליים. חוזרים כי בשעה שאדם ממלט את נפשו הוא אינו יודע יותר אם הוא מציל את ערכו או את מחירו. רש"י בתלמוד מפרש אחרת "והוא לא נשאר אלא על פכים קטנים שלא הספיק להעבירן וחשכה לו" את הרכוש, הנשים והילדים ציווה להעביר. הוא לא חזר מן הגדה השנייה. הוא כלל לא עלה שם. הוא נשאר כדי להציל את הפכים הקטנים. בשלהם איחר לעבור. במקום לברוח עם כל אשר לו, הוא נותר במקום בשל זוטי דברים, ונלכד בחושך. נשאר שבוי בגדה של הגולה. לא גאל את עצמו עד שאי-אפשר היה להיגאל עוד.

בין כן כך ובין כך, כשהוא לא לבד, אלא לבדו, "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" רק הוא עם עצמו "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר".

אין יודע מי האיש. אין יודע מה האיש. אין יודע אם הוא איש. אם הוא שלוחו של עשו. אם הוא מלאך. אם הוא חלום. אם הוא האלוהים שבקרבו של כל אדם היודע להתפלל. אם הוא מטפורה, או מאלגוריה, או רעיון. אבל מה שידוע הוא שעם תום המאבק נשאר יעקב צולע על ירכו, ושבניו אחריו עד לעצם היום הזה ועד עולם הוזהרו לא לשכוח את העובדה כי "וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ". אסור להם לבנים לשכוח כי מאבקי האבות, אינם רק ירושה של סיפור גבורה. הם גם ירושה של צלקות. ירושה של ידיעה עמוקה כי כל מלחמה, גם אם אן עומדים בה, פוצעת.

אין יודע מי או מה האו האיש המסתורי הזה שיעקב לא יכול לו והוא לא יכול ליעקב. אבל יודעים אנחנו שבמאבק הזה נולד השם ישראל. אותו אנחהו נושאים כשם ברית עולם עמנו דרך כל היבשות וכל הזמנים עד הלום, "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". הדברים מתמיהים. כִּי-שָׂרִיתָ - עבר. שרית עם אנשים, יצחק, רבקה, עשו, לבן, והנה אתה כאן, צולע, אבל הולך מפניאל לארץ מגורי אבותיך, ושרית עם אלוקים, עם הגזירות שגזרו עליך הנסיבות, הבריחה, העמידה במצוותיו גם בשעות בהן התפתית לעזוב הכל ולהיטמע לתוך לבן הארמי, "וַתּוּכָל", לא שזכית, לא שניצחת, אלא שהיה בך כוח לעמוד במאבק הכפול הזה באלוהים ובאנשים ונשארת יעקב. אבל כל זה בלשון עבר, ואילו שם "יִשְׂרָאֵל" הוא עתיד, הוא במשמעו 'אתה עתיד להיאבק באלוהים ובאנשים, ואתה עתיד להישאר יעקב'.

ועל כן, המסתורין האלה אינן באים על פתרונם אלא על דרך דברי הימים. מה הוא ישראל? מה הם דברי ימיו שהיו, שיהיו? מאבקי אחים. למן היוחם של האחים הראשונים בתבל, קין והבל. בני נוח. בני אברהם, יצחק וישמעאל, בני יצחק, יעקב ועשו, יוסף ואחיו, ולאורך דברי מהימים קנאים ותן לי יבנה וחכמיה, וקראים, ובני ענן, ושבתאים, ופרנקים, מלחמות חורמה, ובכל המלחמות האלה, ברקע, אלוקים, מה ציווה אלוקים, מה דורש אלוקים, מה מרצה את האלוקים, מה מאיר פניו, מה מסתיר אותם חלילה, מה הוא מציל, מה הוא מכה, מה הוא מושיע מה הוא גוער. שרית בעבר. ישראל בעתיד. ותוכל. צולע על ירך. אבל הולך קוממיות.