פיז"ה: מעיזה לפזיזה

במסגרת סיורי העידכון וההשכלה הכללית שאני עורך מפעם לפעם בעיתונות המקומית "התיקנית", אני נתקל לפרקים במאמרים שאינם מותירים אותי אדיש. לעיתים רחוקות, לצערי, הם ממלאים את הנפש ולעיתים שכיחות יותר הם מלאי רפש עטוף בצלופן או בנייר מהוה - אין זה משנה; התוכן הוא הקובע. במאמר מן הסוג השני נתקלתי בימים האחרונים במעריב מ-13.12.19, פרי עטו של ניר קיפניס.¹ המאמר מהווה 'קינה סופנית' על החינוך בישראל ובדרך כתיבתו הקיצונית שופך את כל התינוקות עם המים.

כותב קיפניס: "בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מנסה לשדל את ילדי לחיות את חייהם הבוגרים בגלות....לא מעט מחברי הבוגרים מנהלים שיחות דומות עם ילדיהם". הוא מבין שכבר כאן חרג מכל פרופורציה רציונלית וממהר להסביר: "לא מדובר עוד על 'נפולת של נמושות', ...כפי שהגדיר פעם מי שהיה למרטיר חילוני את 'היורדים'". אחרי שפעת סופרלטיבים נוספים על עצמו ועל חבריו ההולכים באותה דרך, הוא יורד בצלילה ספירלית מהירה ממרומי הייאוש הערטילאי אל עבר הפשטנות, ההמוניות, השטחיות והחומרנות הגסה של "ימי שישי השחורים", ימי אורגיות הקניות שמשתרעים לרוחב כל האופק שלנו, כאן בישראל וגם בגיחות הספונטניות של רבים מדי לעבר "מבצעי ההוזלה האמיתיים שבחו"ל".

בנקודה זו אפשר כבר כמעט להתפתות לביקורת המרומזת באותיות קידוש לבנה ולהסכים עם הכותב, שאם שמחת עניים במקומותינו היא יכולתם לקפוץ ממקום למקום לעריכת קניות מיותרות, כשברקע ממתינה לנו הקטסטרופה של תוצאות "מבחני פיז"ה"² - כחברה איננו נמצאים במקום הראוי ל"עם הספר". אלא שלא זה המסר; ומכל מקום, קורא שקיבל חינוך מקומי מצוי, לא כך יבין את הדברים שנכתבו על-ידי קיפניס עד כה.

אבל גם בהמשך המאמר אנו כלואים באותו פלונטר בדיוק. אחרי הקטילה המילולית הנ"ל אנו מגיעים לאמירה מתמיהה נוספת: "מערכת החינוך שלנו דווקא עשירה: הגידול בתקציב החינוך בישראל הוא הרבה מעל הגידול במספר התלמידים". בנקודה זו הסתירות הפנימיות כל כך בולטות לעין, שהסבר מינימלי לכוונת הכותב הוא בלתי-נמנע. בטובו הוא חושף בפנינו את האמת שלו למקורן של תוצאות פיז"ה העגומות: "במבנה המורכב של המשרד, בארגוני המורים שמקדשים בינוניות, הנמצאים במערכת במקום לתת עדיפות לכוח חדש ואיכותי... בשרי חינוך רופסים, שאיש מהם לא מעז לצאת למאבק על עתיד החינוך בישראל, גם במחיר הבלתי נמנע של השבתת המערכת לתקופה ארוכה". בכל הקינה הארוכה והמפותלת הזו אין אפילו מילה אחת חדשה, שלא שמענו אותה בעבר באחת מהרפורמות של אחד מארבעת שרי החינוך האחרונים, מהימין, השמאל או האמצע. אז מה בעצם רוצה הכותב? - לטעמי ספק אם הוא עצמו מבין. אילו הסכמנו לסיים תגובה זו באמירה הבנאלית: "הוא רוצה שיהיה טוב ושנקבל במבחני פיז"ה ציון גבוה". האמנם? מדוע לא אמר זאת במשפט הראשון?! לשם מה כל ההלקאה העצמית המיותר?

מאמרו של קיפניס נכתב בחצי-צופן, ומסתיים באותו אופן. עם ישראל הפך לעם בזכות העובדה ש"התפילה במקדשי המעט" החליפה את הקרבת הקורבנות במקדש. לדעתו הביטוי המודרני לכך הוא הורים שחסכו מפיהם, כדי לממן השכלה טובה לילדיהם. והמסקנה הפוליטית המתבקשת: מהפך 1977 הביא לכך שהמיזוג של פרוגרסיביות עם השכלה גבוהה, נשפך לביוב הבינוניות. להוותנו, את הביטוי ה"מנצח" הוא מוצא לבסוף בדבריו של יעקב חזן ממפ"ם: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו עמי ארצות". המוזר בדבר הוא שאין הכותב ער לעובדה שאפיקורסים, בדרכם, הם עצמם "עמי ארצות".

הרישא והסיפא של המאמר חד-הם. תכלית היותנו עם יהודי ריבוני בארץ ישראל היא יכולתנו לייצר מכונות למידה מתקדמות, שתצטיינה במבחני פיז"ה, שתשאבנה תודעה וחשיבה מספרים וחלילה לא ממערכות מידע מתקדמות (שבמוקדם או במאוחר תחלפנה את מרבית הספרים), לא חשוב מה ולא חשוב אילו, שתתמקדנה בהגשמת עצמן ומאווייהן ותהיינה אדישות לחברה בה הן חיות, כל עוד זו מספקת להן סביבת- רביה לימודית נאותה, שמבנהַּ האולטימטיבי הוא פיז"ה.

יסלח לי קיפניס אם אינני מסכים כמעט עם אף אחד מטיעוניו. היכולת ללמוד איננה קשורה במבנה מערכת החינוך אלא באווירה ובסביבה התומכת - קודם כל בבית. היכולת ללמוד אינה קשורה בשאלה מה נעשה עם המקצוע הנלמד כשנהייה גדולים, אלא באופיה של הסקרנות הטבעית, בנכונות וביכולת לשאול שאלות נכונות מול דילמות אמיתיות. מורים יכולים להואיל ועשויים גם להפריע, בין אם הם מומחים במקצוע שהם מלמדים ובין אם הם סוכני ידע מדרגה שניה וסוכני דידקטיקה מדרגה ראשונה. לא כל התלמידים הם איינשטיינים או ניוטונים; חוק הפילוג הנורמלי עובד גם כאן ואיננו מתבלבל. מה שעושה קיפניס בניתוחו הגמלוני, הוא בדיוק הדבר שעליו הוא "בוכה" ונגדו הוא מדבר: שופך את כל התינוקות עם המים. כהערת סיכום אני מבקש לתקן את הפתיח של קיפניס: אלה שמעדיפים לחיות "שם" כאשר הם יכולים לחיות כיהודים "כאן", הם בפירוש "נפולת של נמושות", - היום יותר מבעבר.

העם היהודי ידע ללמוד בעבר ולהצמיח מתוכו אנשי רוח ומדע טובים ורבים מכל עם אחר; הוא יודע לעשות זאת כאן וגם בגלות. כל אלה בגלות לא הבטיחו את קיומו ושרידותו, ובעינַי פיז"ה איננה חזות הכל. עבור העם היהודי, המשך קיומו, שימורו כעם יהודי וטיפוח יכולותיו והפוטנציאל הגלום בו ככל האפשר - הם תכלית החינוך של מדינת ישראל, ולא תוצאות פיז"ה.