הזמנה למסע בשבילי גיבורי הארץ

במסע ההנצחה של לאה ושמחה גולדין יש תחנות שונות ומיזמים של טוב, של ערכים, של אהבת האדם והארץ. נתיב הייסורים ודרך הדמעות, הכאב, הזיכרון והגעגוע בו פוסעים לאה ושמחה, כמו כל הורה שבנו נפל בקרב, שגופת בנו משמשת קלף מיקוח, מתארכת, ארוכה מידי ונדמה כי אין לה סוף עדיין.

שמחה גולדין, לצד מאבקו הבלתי פוסק על הזכות הבסיסית להשבת גופת בנו לקבר ישראל, חשף את המכנה המשותף (גיל) עם חנה סנש, דמות הרואית בפנתאון הגבורה של העם היהודי השב לארצו, ובכוונתו לקיים מסע לבני הנוער היהודי בארץ ישראל בנתיב הגבורה בו פסעה חנה סנש. נתיב גבורה זה יערך בהונגריה.

עיצוב זהות, נרטיב, הוא דבר חשוב מאין כמותו. נתיב הגבורה של חנה סנש, כמו נתיב הייסורים של הדר גולדין, הם המסד לבניית זהות גבורה עוצמתית. ברם האומנם זה חייב להיות בבודפשט? ההקבלה למסעות הזיכרון בפולין, בנתיבי החיים והמוות של הקהילות החרבות. וכי לא די במסע זה? מה על מסע גבורה בנתיבי השכול והעוצמה היהודית כאן בארץ ישראל? האם לא ראוי יותר שהדר, שנפל על הגנת המולדת כחייל יהודי בארץ ישראל, יונצח במסע מלמד, מחנך, ערכי, מעצים, דווקא כאן בארץ בה נפל ולמענה לחם?

האם לא נכון לבנות מסלול ערכי, ציוני, לאומי, חוויתי, השזור בקורות גיבורי הרוח, העוז וההקרבה הטמונים באדמת הארץ? לו ניתנה לי הזכות להשיא לשמחה גולדין היקר עצה, הייתה מבקש ממנו בהרכנת ראש לצעוד עם עשרות אלפי בני הנוער הנפלאים שלנו מהארץ ומהעולם, כאן, במסלולי הגבורה והעוז, עשרות מסלולים פזורים בארץ, מהגליל והגולן, מהדרום והמרכז, מגבול הלבנון ועד גבול מצרים וכל אחד מהם הוא סיפור גבורה. את מסע הגבורה של נערות ונערי הארץ לא הייתי מתחיל בבודפשט, אלא בהר הרצל.