פיקוח נפש איננו הכל

הכול כבר נאמר על מחלת הקורונה - ובמיוחד מניעתה. אנשים נשלחים לבידוד ומפסידים את פרנסתם, אחרים מפסידים את פרנסתם באיסורי היציאה למדינות בחו"ל, מאחרים נמנעות פגישות והתקהלויות משפחתיות וחגיגיות. בואו נאמר שיש לאיסורים הללו היגיון, אבל... מסתבר שיש כאלה שלהם מותר להידבק ולהדביק. ואלה הם אנשי הספורט, ואולי גם מה שרבים קוראים "התרבות".

אם מדגישים את עניין פיקוח הנפש הרי שמשרד הבריאות מתנהג בצביעות, ועוד כשרופאים רבים מאיצים בו לפעול במדיניות שווה לכול נפש אזרח. תשעת אלפים איש במשחק הכדורסל של מכבי תל אביב הם בבחינת התקהלות מסוכנת לכול מי שיהיה נוכח שם. עצם קיומו של המשחק - מול כאלה שארצם נמצאת ברשימת המודרות של משרד הבריאות, היא סכנה בפני עצמה, לצד האוהדים הזרים שיגיעו. עשרות אלפי האוהדים מחיפה ומבאר שבע - במשחק הכדורגל על גביע המדינה, הם סכנה לחייהם של האחרים.

מישהו שבריאות הציבור הייתה חשובה לו היה בכלל מבטל את כל משחקי הכדורגל והכדורסל ובכול הליגות שלהן עד להודעה חדשה, עד ירידת סכנת ההידבקות מהקורונה. והדברים גם אמורים לגבי הקרנת סרטים, הופעות התיאטרון, וכול הופעה בידורית אחרת. ומי שישאל על פרנסת אנשי ה"לחם ושעשועים" הללו, הרי שהוא צריך להיענות בכך שפרנסתם של עובדי המדינה, נמל התעופה, כל אלה המוכנסים לבידוד וכול השאר לא פחות חשובה מזו של ליצני הדור ושחקני הספורט, ואולי חשובה יותר.

שר הבריאות הוא אדם בעל חזות חרדית, שהוא זה שמאשר את כל האפליה הזו - בין דם לדם, כשהוא עצמו יודע את דעת התורה על אותם ספורטאים ושחקני במה, שלהם מותר הכול, גם להדביק אחרים. בטוחני ששר בריאות חילוני היה מתנהג באופן הגיוני יותר מהתנהגותו ה"קרנפית" של ליצמן. אבל מסתמא שלשר בריאות אחר לא הייתה בעיה של מציאת חן בעיני הממסד סביבו, לאחר שניסה להגן מפני הדין והחוק על פדופילית...

ועוד כמה מילים על הטיפול נגד הקורונה והבאתה לישראל. איני מבין את ההיגיון שמצווה למנוע רק ממדינות עם טיסות ישירות לישראל את הכניסה אליה משום שממדינה כמו הפיליפינים (הממוקמת במזרח אסיה הבוערת מהמחלה) הסכנה גדולה ביותר לישראל, גם אם אין משם טיסות ישירות. ובכלל, כיצד ייתכן שאנדורה וסן מרינו הוכנסו ל"רשימה השחורה" ואילו מונקו (מובלעת בתוך צרפת), ליכטנשטיין (מדינת החיץ שבין אוסטריה לשוויץ האסורות) והוותיקן כמובן (במרכז רומא - בירת איטליה!) לא הוכנסו לרשימה הזו. צרפת, אוסטריה ושוויץ הוכנסו ל"רשימה השחורה" הזו בגלל גבולותיהן המשותפים עם איטליה אבל משום מה משרד הבריאות הישראלי שכח עוד מדינה, שעיר איטלקית גדולה עומדת על גבולה (טריאסטה), ושמה של המדינה הוא סלובניה. מעניין מהי תשובת משרד הבריאות...

העכבר והחור

זה בהחלט שפל לצפות כיצד הליכוד, בראשות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מנסה להקים קואליציה בעזרת עריקתם האפשרית של כלנתריסטים, שחוקי הפרלמנט עצמו כבר נלחמים בהם עשרות שנים. אמנון לין, יצחק פרץ, אברהם מזרחי, אפרים גור, אלכס גולדפרב, דוד טל, חיים אמסלם, אסתר סלמובי'ץ, גונן שגב, משה גוטמן ואהוד אולמרט הם רק חלק משמותיהם של ח"כים שערקו ממפלגה אחת לשנייה על-פי צורך העלאת התגמול הפוליטי והכלכלי עבורם.

מקדנציה פרלמנטארית אחת לרעותה גינו הח"כים שוב ושוב את הכלנתריסטים הללו אבל כשהאמנו שהנה המצב המגעיל הזה באמת מעורר סלידה מקיר פוליטי אחד למשנהו, הרי שבאו ראשי הליכוד ומידי מערכת בחירות אחת לרעותה (בשנה האחרונה ממש...) והוכיחו לנו ש"אין חדש תחת השמש" הפוליטית, וכשהשררה נחוצה הרי שהכלנתריזם הופך לכשר למרות שהוא מאוד, מאוד מסריח.

ראשי הליכוד החלו שוב - לאחר הבחירות האחרונות, להפיץ כי הם בונים לא על רוב פרלמנטרי שזכו בו בבחירות אלא על רוב פרלמנטארי שיבנה מעריקות של אנשי "כחול לבן", ואולי גם מקרב "העבודה - גשר - מרצ". מירב כהן, עומר ינקלבי'ץ, צבי האוזר ויועז הנדל היו רק חלק משמות ה"דגים" שהליכוד חושב להעבירם מהבריכה הכחולה-לבנה לבריכה הכחולה והכהה של הליכוד.

ויש גם טוענים כי אפילו אורלי לוי-אבקסיס ויאיר גולן הם בבחינת "עריקים פוטנציאליים", לעבור לצד הליכוד, רק אם יקבלו איזה תפקיד לשר או לסגן שר, כפי שמפלגת העבודה של ימי יצחק רבין והסכם אוסלו צדו את גונן שגב (שלימים נתפס בסחר סמים ובריגול) שהפך לשר, את אלכס גולדפרב, שהפך לסגן שר, ואת אסתר סלמובי'ץ שהפכה ליו"ר ועדה פרלמנטארית. ולא מעט תעוזה למהלך הזה קיבל הליכוד מהעריק ששמו ח"כ גדי יברקן. אבל מסתבר שלא העכבר גנב כמו שהחור קורץ לעכבר לגנוב דרכו. ובמה דברים אמורים?

מפלגת "כחול לבן" איננה בדיוק מפלגה דמוקרטית שח"כיה נבחרו אליה בזכות כישוריהם ובזכות ניסיונם הציבורי. זוהי פדרציה של שלוש מפלגות אנטי דמוקרטיות ששלושת ראשיהן ליקטו את אלה שהם עצמם הפכום לח"כים במדבר הצחיח של תועי המדבר ומחפשי השררה הקלה. גנץ, לפיד ויעלון ליקטו סביבם חבורה של טיפוסים אפורים שאותם הפכו לח"כים רק כדי שהללו יישארו נאמנים להם ולא יצטרכו אח"כ לעבור מרוץ בחירה כמו שנהוג במפלגה דמוקרטית לשמה.

הליכוד שהבין כי לפניו חבורת ריקים ופוחזים, המחפשים שררה קלה חשב כי קל יהיה להציע למפותים הללו פיתיון נגדי ולהעבירם צד, בדיוק כפי שיצחק רבין האגדי עשה זאת לשלושת הכלנתריסטים של "צומת", בין 1992 ל-1996, או כמו שמזרחי וגור ערקו בשנת 1990 מ"יהדות התורה" ומ"מפלגת העבודה" לליכוד. בקיצור, העכבר הוא מכוער אבל חור הגניבה מסריח לא פחות.

הרשימה המשותפת וחשבון הנפש שלה

אין ספק שהישגה של "הרשימה הערבית המשותפת" הוא הישג מדהים ויותר ממכובד. חמישה עשר מנדטים הם "יציקת בטון" עבור הציבור הערבי בישראל. רבים מהמצביעים הערבים הצביעו בקלפי הצבעת מחאה על בידודו של הציבור הערבי מהקונצנזוס הישראלי-ציוני. חלק לא קטן מהמצביעים הללו הייתי מגדירו כ"מצביעים בעל כורחם". המצביעים הללו, שהצביעו בעל כורחם לרשימה המשותפת, אולי היו מצביעים לרשימה יהודית או יהודית-ערבית באמת אם באמת היו חשים שהם רצויים שם.

חלק מהמצביעים הללו צפו כילדים כיצד אבותיהם רומו בעבר, כשהיו חלק ממפלגות ציוניות. שוויון הם לא קיבלו ואילו בקולותיהם נבחרו לא פעם גזענים יהודים שפעלו אח"כ נגד אינטרסי החברה הערבית. לפני מערכת הבחירות האחרונה הם גם חשו את הגזענות הזו מכיוונה של מרצ - שהתחזתה שנים ל"מפלגה יהודית-ערבית", וברגע האמת היא הפקירה את עיסוואי פרג' לטובת גנרל צבאי כיאיר גולן וח"כית אפורה ממפלגת העבודה, כרויטל סוויד.

הברית של מרצ עם אורלי לוי-אבקסיס, מפליטי הלאומנים של "ישראל בתינו", הייתה חשובה יותר לניצן הורובי'ץ ולתמר זנדברג מאשר העיקרון היהודי-ערבי ואמירת תודה לח"כ לשעבר, עיסאווי פרג', שבשני הסיבובים שקדמו לבחירות הללו הוא הביא להם כארבעים אלף מצביעים ערבים. ברור היה שרובם ינועו אח"כ, לאחר מה שעוללו לו במרצ, לכיוון המשותפת. אבל ההצלחה הזו, של "הרשימה הערבית המשותפת", חייבת לא לזרוע בראשי הרשימה המשותפת יותר מדי אופטימיות כי כבר למדנו שלא פעם שהעלייה היא לצורך ירידה, ולפעמים גם להפך.

ראשי הרשימה המשותפת החלו להתגאות כי קרוב לעשרים אלף יהודים הצביעו להם בבחירות האחרונות. ראשית, אני מסופק אם באמת המספרים הללו הם כאלה, שהרי בערים המעורבות קשה לדעת מי היה המצביע ומה הייתה לאומיותו. וגם בערים והישובים לא ערביים כבר חיים כיום מהגרים ערבים שחפצים פשוט להתקדם בחייהם ובפרנסתם, רחוק מהכפר והעיר הערבית החונקת. אבל גם אם נניח שהנתונים אומנם תואמים את אגדת עשרים אלף הבוחרים היהודים של הרשימה המשותפת הרי שעדיין הרשימה הזו רחוקה מרוב רובו של הציבור היהודי, כרחוק השמש מהירח.

מדובר בציבור יהודי שמיצה את כוחו האלקטוראלי עד תום ושהינו מיעוט דהויי והזוי בחברה היהודית המסורתית-הלאומית, והדתית. אלה הם אנשי השמאל הרדיקלים והאנרכיסטים ההזויים שרק מרחיקים יהודים מתונים מלהתקרב לרשימה הערבית, לאו-דווקא בגלל ערבייה אלא בגלל ההזויות התרבותיות והאנטי דתיות של רדיקלי השוליים הללו, ובכללם הרפורמים התימהוניים ואנשי התועבה הפרובוקטיביים. החברה הערבית הייתה מעדיפה בריתות עם ציבורים יהודיים מפוקחים ומרכזיים יותר כמו הזרמים החרדיים, היהודים המסורתיים וסתם חילוניים נורמאליים.

אבל כמה מראשי אחת מארבעת המפלגות של המשותפת דוחקים את ציבור מפלגתם בפרט, ואת ציבור שאר מפלגות המשותפת בכלל, אל זרועות השמאל היהודי ההזוי הזה, שמזמן איבד את צלמו היהודי. למפלגה הזו קוראים חד"ש. שלושה מארבעת ח"כיה הבכירים מעדיפים בידוד של הציבור הערבי בתוך הציבוריות היהודית מאשר חבירה לציבור יהודי שאיננו רפורמי ושאיננו שמאלי-רדיקלי. עשרות שנים יהודי חד"ש מטפחים את הרפורמים ואת שולי היהודים ההזויים כמיצגי "היהדות המתקדמת", וכופים אותם כ"בני ברית" בלעדיים על הציבור הערבי.

עד שנת 2015 נראה היה כי אולי ראשי חד"ש דאז יבינו כי הגיעה העת לשנות גישה. הח"כים מחד"ש, כמוחמד ברקה, עפו אגבריה וחנא סוויד הפכו לפחות דוגמתים בנושא הקומוניזם האנטי דתי והיו קשובים לברית עם גורמים יהודים מתקדמים ומרכזיים, אבל בואם של ח"כים ערבים חדשים בחד"ש, כהיו"ר איימן עודה (אנטי דתי קיצוני ברוח השמאל הקיצוני וההזוי) וגב' עידה תומא-סלימן חיזקו את הח"כ לשעבר, האנטי דתי היהודי, דב חינין, והחזירו את הכיתתיות הקומוניסטית המנותקת מהחברה הישראלית, לעשרות שנים אחורה.

תומא-סלימן התגלתה ככהניסטית אנטי יהודית-דתית, כשלשיאה הגיעה כשהובילה פלישה לשכונות החרדיות בבית שמש, לטובת כפייה אנטי דתית נגד החרדים, ועוד בשכונות היותר פרו ערביות של החרדים! חינין - ומחליפו עופר כסיף, מיצגים אף הם גישה אנטי יהודית מובהקת ואילו איימן עודה זורה חול בעיני הציבור הערבי, ובכול מקום שבו הוא מופיע הוא מנסה לטעון כי רק יהודי השמאל הקיצוני הם ברי השיח שעם הציבור הערבי. עודה, כמי שחפץ לשנות החברה הערבית לכמה שפחות מוסלמית, נלחם נגד היהדות בשביל הנחש הזה.

מסתמא שרוב היהודים החדשים שהצביעו הפעם למשותפת היו מקרב מצביעי מרצ לשעבר, שבעקבות מה שנעשה לח"כ עיסאויי פרג', הרי שהצבעתם נסובה ממרצ למשותפת. לא מדובר כאן ב"ציבור יהודי חדש" אלא בפלג הציוני לשעבר של הזויי השמאל ואנשי התועבות שבשמאל הציוני. לציבור הערבי, זה שבמשותפת, יש פונטנצייאל חבירה יהודי גדול יותר בקרב הציבור היהודי הגדול שאיננו שונא ולועג לדתו ולסממניו ההיסטוריים, אך אם ענייני ה"נכבה", התמרונים הפוליטיים והקשר עם החברה הישראלית יוותרו, מטעם מפלגות המשותפת, בידי אנשי השמאל ההזויים הרי שהקרע בין היהודים לערבים רק יורחב, ולאו-דווקא משום סיבות לאומניות בצד היהודי.

ליברמן בראש הניסיון ליצור "עם חדש"

קראתי את תביעותיו של ליברמן, במו"מ הטרום קואליציוני. אני יכול להבין את בקשתו לעניין "חוק הגיוס", וגם נושאי התחבורה הציבורית והפעילות בשבת יכולים להיות מובנים לי. אפילו בקשתו ל"נישואים אזרחיים" איננה עבורי בעיה. נהפוך הוא - במקום עיוותים דתיים בחסות "הלכה" מדומה עדיף שהאמת תהיה גלויה. אבל בנוגע להתערבותו בגיור ובבתי הדין מגלה ליברמן את טלפיו האנטי יהודיים.

לא לחינם הוא מבקש ש"רבני הערים" יתחילו "לגייר", שהרי הללו נבחרים על-ידי רוב חילוני, שלא פעם הוא גם אנטי דתי, וכך יותר ויותר נוכרים יהפכו ל"יהודים" והעם היהודי, חס ושלום, ישנה פניו. הח"כים החרדים רחוקים מללחום למען ה' והתורה, שהרי הם היו צריכים להילחם ראשונים נגד עניין קבלת החלטות דתיות בפרלמנט חילוני, יותר מכול מלחמה אחרת בפרלמנט.

אפילו באירן של היום הרי שהפרלמנט איננו מעיז לשנות ולנגוע ב"חוקי השריעה". האיש הזה, ששמו ליברמן, הוא האויב האמיתי להמשך קיומו של העם היהודי, על-פי מה שהורישו לנו אבותינו. ליברמן הוא המשך המגמה ה"כנענית", של טמיעת גויים בתוך עם ישראל, לשם ניתוק היהודים שיתבוללו עימם, מהעם היהודי וממורשתו.