איכפת לי, לא איכפת לי

באמת שלא איכפת לי אם יריב לוין או מיקי זוהר, איילת שקד או ציפי חוטובלי לא ישתתפו בישיבת הכנסת. אבל כן איכפת לי. כי זו התרסה נגד עצם פתיחת הפרלמנט. כי זו התרסה נגד תוצאות הבחירות. כי זו החרמת המוסד המחוקק על-ידי כל הגוש הקואליציוני, ממשלת המעבר.

אני בן הדור שמאמין כי הדוגמה האישית והקולקטיבית יעברו מדור-דור וישמשו טובים ורעים על-פי העניין. ההחרמה היום היא היתר לתוהו ובוהו (המילה העדכנית בעברית היא כאוס). אני גם שואל את עצמי כיצד זה קורה. ביבי מדבר עם מיקי זוהר ו-58 ח"כים מתייצבים דום, "כן למנהיג"?
ואיש לא קם. ואף אחד אינו אומר סליחה, אני לא מחרים את כנסת ישראל גם כשאני כועס עליה מאוד.

היכן הפילוסוף ד"ר יובל שטייניץ? וגדעון סער שנעלם-נאלם? זה לא היה קורה בימי מנחם בגין. גם לא אצל יצחק שמיר. זה לא היה עובר חלק בלי דיון כאשר מיכאל איתן ובני בגין ולימור לבנת ודן מרידור היו במשכן, אבל כלשונו של חיים נחמן ביאליק "את כולם נשא הרוח". הנוער בבתים. צופים בטלוויזיה. אל תתנו אור ירוק לאנרכיה ולפילוג. אנא שקלו שנית.