הפגנות הדגלים השחורים

הפגנות הדגלים השחורים הן גימיק חדש-ישן של השמאל הקיצוני, המנסה בכל דרך לשמר את מעמדו כמתווה הדרך הציבורית הנורמטיבית. אולם, בה בעת, צביעותו, הגזמותיו והתנשאותו האליטיסטית, דוחקים אותו בהתמדה לשולי ההשפעה ברחוב היהודי והציוני.

אינני יודע אם אהוד ברק הוא "הרוח הרעה" היוזמת, או רק אחת הדמויות השליליות במחזה אבסורד זה, מממנות ומניעות את ציבור המשתתפים באירועים נפסדים אלה; או רק שופר להשכיר בזכות עברו. ברור לי שכושר החתרנות הבסיסי של ברק, כפי שהוכח בעבר בנושאים שונים ובהזדמנויות שונות, לרבות מסע הבחירות המשולש של 2020-2019, מהווים תימוכין סבירים להנחה כזו. הופעתו אצל יונית לוי בערוץ 12 - "תאוריית קשר הזויה נגד... נתניהו", כחלק מהמסע האישי נגדו במהלך 24 החודשים האחרונים, הדגימה באופן ברור את דרכו הנפסדת בשנה האחרונה במיוחד.

אבל גם אם ברק איננו המוביל והוא רק משתף-פעולה או מגבר עוצמה של מחוללי הפגנות אלו, המעשה ביסודו הוא אותו מעשה: רמיסה ברגל גסה של מהות הדמוקרטיה - החלטות פוליטיות של העם - כמדד לדרך בה חפץ הציבור, וחתרנות לשמה על גבול ההמרדה. בהופעותיו מאז פוזרה הכנסת ה-20, הוא מנסה לעקוף הליכים סדורים, לעצב לעצמו עמדות השפעה פוליטיות ולהכתיב מדיניות לאומית באמצעות הרחוב, אחרי שהבין סוף-סוף ששרף את גשריו עם רוב הציבור.

נראה שבחוגים אותם מבטאים ואולי גם מייצגים ברק וההולכים בדרכו, מתורגמת דמוקרטיה פרלמנטרית בטעות או בזדון לשלטון המשפטנים; מדברים על דמוקרטיה ומקדמים את הדיקטטורה של בג"ץ. נראה שכל השותפים לדרך זו לקו בעיוורון חמור, בחסות פרשנות משפטית מרחיבה עד כדי אבסורד, העומדת מחוץ לחוקי הכנסת, הפכו את רצון העם לאות מתה ואת עקרון הדיקטטורה של המיעוט, בחסות הרצון כביכול להגן על החלשים, למנטרה הדמוקרטית השלטת.

קיים מרחק עקרוני ומהותי רב בין הפגנות כהבעת דעה, לבין הפגנות כניסיונות להכתיב מעשים. הפגנה כהבעת דעת מיעוט, שמנסה להגביר את עוצמת קולו מעל ומעבר להשפעתו ומשקלו הדמוקרטיים הריאליים (דעת רוב הציבור), היא על גבול המותר [קידושה של זכות ההפגנה בימי ההסגרים וההגבלות של מגיפת הקורונה, מעל לכל זכות אזרחית אחרת שבתחום חופש הביטוי, היא שערורייה ואפליה בלתי נסבלת. הפגנה אינה מבטאת בהכרח את הכוונה האמיתית שמייחסים לה יוזמיה. קדושת המעשה ולא סיבותיו, היא הזניית הרעיון כולו]. הפגנה אמורה להיות מחאה על עוול, או הבעת תמיכה באדם או רעיון. עצם ההגדרה שנותנים לה מארגניה, אינה מעידה שכוונתם אמת ועדותם מהימנה. בתנאים של הגבלות על התנועה, ההתקהלות, ההתוועדות ההמונית, עריכת טקסים ואירועים המוניים או פעולות תרבות וספורט רבות-משתתפים - על הגורמים המאשרים ביצוע הפגנה, או בוחנים הגבלות ואיסורים הנוגעים להיקפה ואופן עריכתה, לבחון בראש וראשונה את תום ליבם ולא את שאלת כבוד האדם וחירותו.

קיום הפגנה אינו מוכיח מטרות וכוונות, הוא מוכיח יד מארגנת ומממנת וקשרים פוליטיים מסוגים שונים בין המוסדות ה"נכונים", התומכים בה. את האלמנטים ה"אפלים" של הברית הלא קדושה העומדת אחרי היוזמה, חושפת ההפגנה רק באופן חלקי ורק לעיתים רחוקות. הפגנת הדגלים השחורים הייתה מבחינה זו דוגמה טובה לאירוע שתוכו שונה מהותית מברו.

אפקט ההפגנה נקבע על-ידי ארבעה משתנים עיקריים: מספר משתתפים, איכות הדוברים, מקום עריכת האירוע ועזרי הפרסום והכיסוי התקשורתי שלו. בבחירת המינון ואופן השימוש במרכיבים אלה, משתמשים המארגנים להסתיר את כוונתם העיקרית, במיוחד כאשר הם יודעים שדעתם דעת מיעוט ורוב הציבור אינו תומך בדרך כלל בדעותיהם ובמעשיהם. על כן, בהפגנת הדגלים השחורים, מוקד המסר של המארגנים היה "הגנה על הדמוקרטיה" בעוד הכוונה האמיתית הייתה שימור הזרוע המשפטית בדמוקרטיה הישראלית, על פני הזרוע הפרלמנטרית הנבחרת. הצבע השחור קושר פסיכולוגית לאיום הקורונה ("אסון" ממשמש ובא), והפיזור הכפוי סיפק שתי מראיות-עין: ריבוי משתתפים (כ-1,500 משתתפים שהוגדרו בתקשורת כאלפי משתתפים), וציות כביכול לתקנות המגבלתיות על כל הציבור (צמצום הנזק של אפקט האפליה).

בחירת עיתוי ההפגנה אינה מקרית. ביסודה ובמוצהר היא מכוונת "להפחיד" את גנץ והנהגת כחול לבן מפני הקמת ממשלת חירום לאומית עם נתניהו, אך בעקיפין היא מגבה את התוהו ובוהו הציבורי המתנגד למדיניות ההגבלות של הממשלה לשם צמצום והקטנת סכנות הקורונה. בעצם העובדה שההפגנה מבטאת בפועל אירוע מנוגד בתכלית להוראות הממשלה, מפגינה היא שהזרוע המבצעת אינה אוכפת את מדיניותה מ"פחד" תגובתה של הזרוע המשפטית. בה בעת מציגה הגישה הלעומתית שלילית, תמונת התנהגות "מומלצת" כביכול, שמסכנת את הצלחת המאבק במגיפה.

הסחבת בעניין הקמת ממשלה, חוסר האונים שכפו הוראות היועץ המשפטי על כושר התפקוד של הממשלה ה"זמנית" כביכול, והעובדה שהממשלה אינה "מרשה" לעצמה לאכוף מדיניות מצילת חיים על חוגים מסוימים באוכלוסייה, גוררת חבלה בסולידריות הציבורית בשעת חירום, שגם בלעדיה חש הציבור בנסיבות אלה, חוסר ביטחון ביציבות ובעתיד.

אין לי ספק שהפגנות הדגלים השחורים לא היו ואינן הפגנות למען הדמוקרטיה, אלא מהלכים המבקשים לערער את מעמד הכנסת כמחוקק הבלעדי ואת שליטת הממשלה במצב המדינה. כך הם מקווים למנוע מנבחרי הציבור להגיע לפתרון פוליטי שייצב את מוסדות השלטון ויכולתם לתפקד. אם יתגבש פתרון כזה, כפי שמסתמן לאחרונה, מבקשים הם לחבל בו בכדי שיוכלו להמשיך במשובותיהם. אם זו איננה מהפכה אזי זו חבלה בזכויות הציבור ובאינטרסים חיוניים לו, ורוב העם הוא הנפגע העיקרי ממנה.