"באביב, אמצא לי חלום חדש"

כארבעים שירים ליריים מאת המשורר עודד גיורי, ראו אור לאחרונה בקובץ מעודן ונוגע, שכולו הוקדש לעודד קוטלר, שחקן; במאי; מחזאי תסריטאי ומייסד תיאטראות בישראל. מבכירי השחקנים והיוצרים בתיאטרון ובקולנוע הישראלי.

כתיבתו המיוחדת של גיורי, מחפשת הפעם נקודות התבוננויות מעמיקות בחוויות הרוחניות הפנימיות, במטרה למצוא להן מענה בקיימות החיצונית: ..."הַגַלִּים לוֹכְדִים אוֹתִי בְּתוֹכָם/מְעִיפִים אוֹתִי לְמַעְלה/וּמְטִיחִים אוֹתִי לְמַטָּה"//..."כַּמָּה רָחוֹק הוּא חוֹף הַמִּבְטַחִים".

בקובץ זה, בחר גיורי לא לעמד את השירים ולהניחם בעצמאות מלאה לבחירתו של הקורא. שאלה הנשאלת בשיר מסוים, יכולה לקבל מענה ביצירה אחרת. אך ללא קשר או תלות בין יצירה אחת לרעותה.

קשר פשר

אי היציבות הברומטרית המורגשת בשירי הקובץ נעים באופן לא סדיר בין חלקים אפלים לבהירים. מעת לעת נמצא ביצירות התקוממות וניסיון להמריא ולהגיע ליעד בטוח. אך מסתבר, שהיעד לא ממשי ואיננו בר-השגה.

דוגמה בשורת השיר "בוקר בגן הציבורי": ..."וְחוֹשֵׁב עַל מַּה/שֶׁיֵשׁ עֲכְשָׁו/וּמַה שֶׁלֹּא הָיָה אָז/וּמָה שֶׁהָיָה/וּמָה שֶׁאֵין"...

תובנות

ולמרות 'סחרחורת הפלא' המקפצת אנא ואנא ללא שליטה, ניתן להבחין לפתע בהתבהרות פתאומית ורישום מדויק של תובנה: ..."לָמַדְתִּי מִמֵּךְ לֵהָנוֹת מֵהָרֶגַע/לָמַדְתִּי מִמֵךְ לְהַנִּיחַ לָדְּבָרִים/וְלָשׁוּב אֲלֵיהֶם מְאֻחָר יוֹתֵר"...

עמקות המחשבה, ועמקות המבט תופסים את קולמוסו של המשורר ומעניקות לו שהות להרהר כיצד יש להלך בין הטיפות מבלי להירטב. ובד בבד למצוא גם שלוות נפש: ..."אַתְּ מִתְקַּשֶׁרֶת מֵהַטֶּלֶפּוֹן הַנַּיָּד שֶׁלָּךְ/כָּל כַּמָּה רְגָּעִים אֶל אוֹתָם אֲנָשִׁים קְרוֹבִים/בְּלִי לוֹמָר שָׁלוֹם וּבְלִי לומָר לְהִתְרָאוֹת/אַת אַף פַּעַם לֹא נִפְרֶדֶת מֵהֶם"...

הנה כשלא נפרדים, לא אומרים סוף פסוק! ואז, נפתחות הזדמנויות להתחדשות. מכאן, מבין המשורר שזה מה שצובע את פני הדברים אחרת והוא מוסיף ורושם: ..."אַת יוֹצֶקֶת בִּי בִטַּחוֹן בְּדַרְכִּי".//"אַתְּ נוֹגַּעַת בִּי בְכָּל הַחָלָקִים הָרַכִּים". ומסכם לעצמו: ..."אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשֶׁקְּט שֶׁלָּךְ,/מִלּוֹתָּיךְ הַמְּתוּנוֹת וְאֹרֵךְ רוּחֵךְ".
ומשמשלים המשורר עודד גיורי עם מנות 'החיזוקים' הללו, יכול הוא גם להירגע, ולומר: ..."אֲנִי רוֹצֶה לָלֶכֶת אַחֲרַיִךְ בְּמָעֲלֵה הָּהָר./לֹא אָבִּיט לְאָחוֹר,/אָבִּיט אִתָּךְ לְמֲעְלָה".

געגועים או שאיפות

ננקודות התורפה מתחילות ומסתיימות 'בגעגוע'. הגעגועים אינם מרפים. וכל העת מנערים ודוחקים במשורר לא להישאר אדיש. לא תמיד 'הערנות המתמדת', תורמת לעמידה יציבה ואיתנה על הקרקע. אך גיורי נאבק בשרשי רגישותו והזדהותו עם 'הגעגוע' אשר מציקות ומסעירות את רוחו שתי וערב: ..."עַל אֵם הַדֶּרֶךְ,/אֲנִי נֶאֱבָק בַּגַּעְגּוּעִים/לַדְּבָּרִים שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לִקֶרוֹת לִי/וְלֹא קָרוּ".

מכאן, שלא ברור אם אלו הם אכן 'געגועים'. או 'שאיפות' שלא הוגשמו. מסתבר 'שלגעגועים', יש עבר ויש זיכרון. אך לשאיפות (שהן הווה), ישנן רצונות וחלומות. האם ניתן למצוא קו מחבר או מכנה משותף לנ"ל? נראה שבסוגיה זו קיימת מחלוקת.

לעיתים 'החלומות' הם הם המציאות עצמה. ולעיתים 'המציאות', אינה אלא חלום. הכל תלוי ברוח הרציו ובשאיפות האישיות להגשימן הלכה למעשה. או להפך, לחיות 'בנדמה לי' או 'בכאִלוּ'. לכן, כשמוצאים אמירה כמו: ..."כּל גַּעְגּוּעַ שֶׁבִּי/מַתְחִיל בְּזִכָּרוֹן / והַזִכְרוֹנוֹת נָעִים / כְּקָרוֹן אַחַר קָרוֹן"... תוהים למה התכוון המשורר? 'לזכרונות' עצמן, או למשהו מעבר להן"...

התרפקות

המשורר מציע מילת ביניים בפסוק משירתו: ..."אִם אֶפְשָׁר לְסַּכֵּם אֶת תְּחוּשׁוֹתַּי כָּעֵת/אוֹמָר 'שֶׁהִתְרַפְּקוּת'/הִיא הַמִּלָה הַמְּדֻיֶּקֶת".

אזי, נכנסים לצומת דרכים ומוצאים את האי וודאי הקיים בבדידות. ע. גיורי מחליט להעניק 'לבדידות' זהות אחרת ורושם: ..."בַבְּדִידוּת הַזֹּאת יֶשׁ עוֹנֶג צָרוּף./לִחְיוֹת לְלֹא תוֹחֶלֶת שָׁוְא./אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַמָּחָר/ לְפִּי אֶתְמוֹל, לְפִי הַיּוֹם"...

הנה כאן, גם 'החלום', נכנס 'למציאות' ומתערבב עמו כמוצא שלל רב. ואז תאמר, הניתן להפריד ביניהם? נראה שזה חלק מהתרמית של משאות החיים עצמם בלמידת 'המידתיות'!

ארץ רחוקה

והיאך המראות והדימויים מקבלים תפנית ופנים דרך השירים? על זאת רושם המשורר: ..."הִיא נוֹסַעַת בְּרַכֶּבֶת שֵׁדִים/הִיא רוֹאָה עַצְמָה הַר גַּעַשׁ/הִיא רוֹצָה לִנְשֹׁם אֲוִיר נָקִי מֵחֲרָדוֹת בְאֶרֶץ רְחוֹקָה"...

ומהי אותה 'ארץ רחוקה' שהמשורר מצביע עליה?! על כך מתעכב ע. גיורי ואומר: ..."יֵשׁ שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לָשׁוּב לַמְקּוֹמוֹת שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִשְׁכֹּחַ"... האם משפט זה הוא הכאה עצמית על חטא? או שמא סקרנות טבעית (המתקיימת בכל בן אנוש), אשר תוהה על מהותו של הנסתר והנעלם...

וככל שהופכים בדברים עוד ועוד, נמצא את המשורר ההולך אחר החלום. החלטה, אשר זה מכבר גיבש לעצמו: ..."אֲנִי הוֹלֵךְ עִם הַחֲלוֹם עַד סוֹף הַחוֹרֶף. בָּאָבִיב, אֶמְצָא לִי חֲלוֹם חָדָשׁ"...