מקלקלה, לכלכלה בריאה

ההפגנות נגד חוסר כביכול של מדיניות ממשלתית לטיפול בבעיות הכלכלה של ישראל בעידן הגל השני של הקורונה השני, הן בעיקר ביטוי לחוצפת המארגנים ואווילות הנגררים אחריהם. הפגנות אינן מחוללות שינוי אמיתי, למעט נזק ספקטקולרי, כשהן הופכות למהומות אנרכיסטיות. הפגנה איננה מנהלת תהליכים ובוודאי שאינה בונה חדשים. במקרה הטוב היא מבטאת כעס או תסכול של מיעוט על התנהלות גורם שלטוני ארצי או מקומי, ובמקרה הרע היא מחוללת נזק והרס בתהליכים הציבוריים הסדירים ומסיט את מרכז הכובד של תשומת הלב השלטונית מהנושא הישן צורך לתקן את הקילקולים שגרמה ההפגנה.

בעולם הכאוטי המתהווה סביבנו, בו ארה"ב, להוותה תופסת מקום מרכזי יותר ויותר, הצורך לשמור על הקיים מתגבר, מפני שיציבות כלכלית-חברתית אינה שורדת תהליכים כאוטיים. האם פרוש הדבר הוא שאסור לציבור למחות בפומבי כאשר הוא אינו שבע-רצון מהתנהלות השלטון? - כמובן שלא. מותר וחשוב למחות, משום שהגורם המשפיע על מיקודם של נושאי התייחסות בתודעת הציבור מזה והממשל מזה, הוא התקשורת, וזו מדווחת על התרחשויות לפי הערכתה את תרומת הנרטיב המדווח לרייטינג שהוא מנפק. זה ביסודו המצב כל עוד התקשורת מוגדרת כפרטית, דהיינו מממנת את עצמה בעיקר מתוך פעילותה הכלכלית.

רובנו זוכרים את ההפגנות "הספונטניות" הגדולות של יולי 2011.¹ מוקד הדיון היה אז זמינות ומחירי הדיור באזור המרכז, במיוחד בתל אביב וסביבתה הקרובה. בדיעבד, ניתן לקבוע שההפגנות הנ"ל מחממות כיום את הלב לאוהדי "הרומנטיקה" המהפכנית של ניהול המדינה באמצעות הרחוב, אולם בחינה מדוקדקת של התוצאות מוכיחה שלא חל שינוי יסודי בנושא. המחירים רק עלו מאז ודיור ציבורי אמיתי היה במחסור אז וחסר גם כיום.

גם ביולי 2011 התחילו ההפגנות הגדולות ב"רוח טובה" ובשיתוף פעולה כביכול בין קבוצות מגוונות של אזרחים, תוך ניסיון למקד את ההתייחסות בנושאי הדיור. אולם עד מהרה התברר, שלהפגנות יש מנהיגות כריזמטית סוחפת רק כאשר הן לובשות פנים אלימות - שכן, קל יחסית למקד את תשומת הלב של המון משולהב ופרוע במשימות של גרימת נזק והרס. משום מה חוזרים גם מארגני ההפגנות החברתיות כלכליות כיום על אותן שגיאות. אני צופה שגם הפעם "ההר יוליד עכבר" - "באין חזון, יפרע עם" שנו חכמינו; להפגנות האחרונות בת"א ובירושלים אין חזון כלכלי -חברתי. מה שבולט בהן ותופש את תשומת הלב של הציבור הרחב, הוא הסיסמאות הפוליטיות נגד ראש הממשלה אישית; מי שיפסיד מהיסחפות זו הם אלה שבאמת זקוקים לסיוע ומתפתים לדברי החלקלקות של המארגנים והמסיתים. האם יש מי שחושב ברצינות שפיזור זבל ליד מעון ראש הממשלה, או הפרעה לשכניו, הוא המוטיב המכריע שיזרז את קבלת הפיצוי הכספי להם ציפה? הסיבות לאי-הגעת הכספים הן כשלים מבניים ופתרון כשלים כאלה הוא תהליך שהמוטיבציה הפוליטית ממלאת בו תפקיד משני בלבד. אל יאמרו המיליטנטיים שבהם, כפי שכבר ניסו לשדר: "אם לא נקבל, המדינה תבער"! איש אינו נבהל מכך, אבל פוליטיקאים כן מפחדים מסקרים שליליים...

צרתם של חלק מהמפגינים מעוררת סימפתיה ציבורית, אבל לאו-דווקא התנהלותם. (ויש ביניהם אנשים טובים בהחלט) כאשר יעברו את הגבול ויתירו את הרסן או יניחו לאנרכיסטים לעשות זאת עבורם, תופנה הסימפתיה הציבורית לעבר הגורמים האמורים למנוע מהציבור נזקים ופגיעות חסרי שחר ותכלית.
התוכנית שפרסמו ביום ה' לפני שבוע ראש הממשלה ושר האוצר לתמיכה ממשלתית בעצמאיים ובמי שאיבדו את מקום עבודתם במשבר, היא בהחלט צעד בכיוון הנכון. העובדה שלא פורסמה חודשיים מוקדם יותר, היא שגיאה אבל לא אסון לאומי. מבחניה של התוכנית הם שניים: מועד קבלה בפועל של הכספים עבור החודשיים שחלפו, ושיעור התמיכה. תגובות ראשונות של אנשים שכבר קיבלו את הכספים המובטחים, מדברות על "סכומים מגוחכים" - האמנם? מה פרוש מגוחכים? - אינם תואמים ציפיות או אינם תואמים את הקריטריונים הנכונים/מקובלים? בעיות מסוג זה ניתן לפתור, אבל לא באמצעות הפגנות, אלא באמצעות הדברות. דומה שעמדת המפגינים המיליטנטיים מעלה אל פני השטח שלוש בעיות מרכזיות, שבכולן אחריותם של העצמאיים למשבר אינה פחותה משל הממשלה.

ראשית, אין מנגנון הידברות בין נציגות מוסמכת של העצמאיים, לבין ראש הממשלה או נציג מוסמך מטעמו, אד-הוק למשבר הקורונה. אי-אפשר לנהל דיון אפקטיבי כאשר מערבבים בעיות שגרה וטווח ארוך עם בעיות אקוטיות של הטווח הקצר.
שנית, לא ברור על מה המחלוקת הקיבוצית. אין שום סיכוי ש-500 אלף עצמאיים ינהלו עם משרד האוצר או נציג ראש הממשלה דיון אפקטיבי שיביא לתוצאות מהירות תוך ימים. הדרך היחידה היא באמצעות נציגות. היש להם כזו שמוסמכת לדון עם הממשלה ולהתחייב בשמם? אם לאו - מדוע?

שלישית, העצמאיים אינם חפים מתרומות שליליות למציאות הקיימת בשוק. אמנם, בדומה לראש הממשלה, לא הם המציאו את הקורונה, אולם תרומתם למניעת צורך בסגרים המוניים שרק מחמירים את הנזק, מינימלית ולעיתים אפילו שלילית. במדינה מסודרת יש גורם אחד שמוסמך לפרסם הוראות ותקנות התנהגות במקרה של התפרצות מגיפה. התקשורת איננה מוסמכת בעניין זה, וגם לא פרופסורים שאינם נמנים על הצוות הממלכתי, המוסמך. חיוני שהוראות מחייבות תבואנה ממקור אחד וכך גם הסמכות לחרוג מהן. מי שאינו מקיים הוראות, אל ילין על סנקציות, בין אם בצורת קנסות ובין אם כסגרים המשבשים את הפעילות הכלכלית. התירוץ אין לנו אמון... הוא רק תירוץ; הסמכות נקבעת בכנסת ולא במוחם הקודח של יחידי-סגולה מטעם עצמם.

אני בוחר למקד את הדברים בסקטור העצמאיים, בהיותו סקטור משקי מרכזי וחשוב מבחינת העסקת עובדים. המטרה היא להצביע על כשלים שהביאונו עד הלום ואינם מוטלים כולם על הממשלה. הדבר נכון, בשינויים המתחייבים, גם לגבי סקטורים אחרים - כל אחד וקופת השרצים שלו. ברור שאצל השכירים ועובדי המדינה המצב שונה, משום שהמעסיקים הפרטיים הגדולים או המדינה, דואגים לביטחונות התעסוקתיים לעובדיהם או לפיצוי בהפסקת ההעסקה באופן קולקטיבי, על-פי חוק. עובדים אלה ברובם מאורגנים באירגוני עובדים יציגים להידברות עם המעסיקים בנושאי עבודה ושכר. לפיכך, נקודת ההתחלה וזווית ההסתכלות הכוללת שונים.²

משבר הקורונה חשף את המשק הישראלי לאיום פנדמי שאליו לא היו מוכנים הממשלה, העסקים והציבור הרחב - כולם יחד וכל אחד מהם לחוד. לפיכך, אין כאן תובעים וניתבעים, אלא שותפים לצרה ולאחריות. שני גורמים מבדילים משבר זה ממשברים אחרים פחות מקיפים ופחות מורכבים - מהירות ההשפעה והיקף המושפעים. מהירות ההשפעה נובעת מאופי המגיפה ודרכי התפשטותה, ומההיענות הציבורית לביצוע מהלכים שיצמצמו אפקט זה. הסגרים שהטילה הממשלה, נבעו לצד חוסר הכרה מספקת עם תכונות הנגיף ודרכי פעולתו, מעובדת אי-ציות הציבור להוראות משרד הבריאות, ובמקומות מסוימים, אף מפעולה מתריסה המנוגדת להן. עם כל הכבוד ל-500 אלף עצמאיים, אחריות הממשלה היא לכל 9 מיליון אזרחיה אם ווה. מסתבר שהעצמאיים כלל אינם מוכנים למשבר מסוג זה, בהעדר כלים פרטיים או קבוצתיים להתמודדות מול תקופה קצובה של ירידה פתאומית ומשמעותית בהכנסות, מבלי שיהיו סמוכים מיד על שולחן הממשלה. זו שערורייה. לדידי, אנו נמצאים במצב שבו העצמאיים אינם מבינים את פירוש ומוצא המילה בה הם משתמשי לתיאור עיסוקם - עצמאיים.

עצמאיים הם אנשים שהחליטו להיות יזמים ובעלי עסק פרטי משל עצמם, שאותו יפעילו לפי שיקול דעתם וכישוריהם. העסק אמור לספק להם פרנסה ואולי גם עניין. עסק, בדומה לבריאות, איננו מתקיים במציאות סטטית ומובטחת. לפיכך, במקביל לפתיחת העסק, חייב העצמאי לדאוג לעצמו לתוכנית כלכלית אישית שתעניק לו ביטחון במקרה של משבר. אופי התוכנית נקבע ע"י הגדרת המבנה, גודל ומשך הזמן של המענה שמספקת התוכנית.. עצמאי איננו רק מי שהוא בעלים של עסק ומרוויח ממנו את פרנסתו, אלא גם מי שדואג לקיימותו של העסק. ככל סקטור כלכלי, רשאים עצמאיים לשתף פעולה עם זולתם ביצירת תוכניות או מנגנוני גיבוי, ביטוח, עזרה הדדית ועוד, בעיתות משבר. הממשלה איננה חברת ביטוח, בנק או תוכנית חסכון, אולם ניתן לגייסה (ואולי גם את הבנקים) לסיוע וגיבוי בהקמת רשתות ביטחון אלה במצבי קיצון. הממשלה מצידה נערכת למקרים של מלחמה או כוח עליון, שהם מעבר ליכולתם ושליטתם של סקטורים במשק, אבל לא כל משבר מוליך מיד לקופת הציבור. חסכון אישי היא מלה בעלת חשיבות מעשית עצומה וערך מוסרי רב.

במשבר הקורונה, שגתה הממשלה כאשר כפתה על העצמאיים לסגור את עסקיהם בצווים מפורשים. היה עליה לקבוע את הרגולציה המאפשרת לתפעלם, תוך התאמה מגזרית סבירה, ולחולל מערכת פיקוח ואכיפה אפקטיבית שתבחן בנוקשות את יישום כללי הבריאות על-ידי מפעילי העסקים. גישה כזו הייתה מנטרלת חלק מטענות הסרק שהממשלה היא שסגרה את העסקים כמעשה של שרירות-לב כביכול, ולכן חייבת לנפגעים פיצוי מלא, כשהם פטורים כליל מאחריות.

"קרן או חסכון למצב חירום", חייב להיות המוטו של "תורת העצמאיים".