|
ביידן. מאחד [צילום: קרולין קסטר, AP]
|
|
|
|
|
ג'ו ביידן, בנאום הניצחון שלו, אמר מספר דברים מעוררי השראה: הוא הכריז קבל עם ועדה כי הוא יהיה הנשיא של כולם, גם של אלו שלא הצביעו לו, וכי הוא יעבוד קשה עבורם לא פחות מאשר אלו שכן הצביעו לו; הוא אמר שאינו רואה מדינות אדומות או כחולות, כי אם את ארצות הברית; הוא שלח מסר פייסני לצד השני ואמר כי הוא מבין את האכזבה של אלו שהצביעו לדונלד טראמפ, והביע תקווה כי שני הצדדים יתנו האחד לשני הזדמנות, שכן לדבריו זוהי העת להוריד את גובה הלהבות; הוא ביקש כי שני הצדים יראו הזה את זה ויקשיבו האחד לשני שוב; הוא הוסיף כי הגיע הזמן להפסיק לראות את היריבים הפוליטיים בתור אויבים, מכיוון שכולם אמריקנים; הוא הדגיש כי הוא דמוקרט גאה, אך הוא ימשול בתור נשיא אמריקני וכי כולם שווים בעיניו; וזה רק חלק מדבריו.
טראמפ מעורר הזדהות בקרב לא מעט אנשים. הוא פונה לדחפים האפלים שלהם ונותן להם לגיטימציה. ההתנהגות השפלה של מנהיג העולם החופשי נותנת אישור להתנהגות דומה בקרב מצביעיו; פריקת העול המוסרי שלו מעוררת בקרבם אנחת רווחה, שכן לא משנה מה הם עשו, עושים או יעשו - הכל בסדר ואין על מה להרגיש רע. השימוש שלו ברטוריקה של שנאה מאפשרת להם להתריס בפני כל מי שמטיף להם לא לשנוא את האחר; חלקם הרי מפחדים שמהגרים יגנבו להם את מקומות העבודה, והנשיא המכהן מלבה את היצרים.
טראמפ מעולה בלגרום לאוכלוסייה מוחלשת להרגיש כי ישנה איזושהי אליטה, המומצאת על-ידי הנשיא היוצא עצמו, וכי עליהם למרוד בה. הדבר מעורר תחושה של אחדות והרגשה כי לכאורה יש להם מישהו בבית הלבן שלנחם עבורם, למרות שהוא עצמו נמנה עם האליטה האמיתית. מצד שני הוא יודע לגרום לאותה אליטה אמיתית להרגיש בנוח, שהרי אחד מהם נמצא בראש הפירמידה בוושינגטון ודואג להם.
להבדיל מן הנאום המאחד של ביידן, הנשיא היוצא שלח את עורך דינו ומקורבו רודי ג'וליאני על-מנת שיבעיר אש בשדה קוצים. איש לא מאמין לטראמפ חוץ מתומכיו, אך ג'וליאני יודע להתבטא בקוהרנטיות ולשכנע, ובדיוק מסיבה זו הוא נשלח לפנסילבניה - אחת ממדינות המפתח - להפיץ שקרים שעטופים בנימוקים הגיוניים לכאורה ולפחות מה שנשמע כחצאי אמיתות במקרה הטוב, על-מנת לשכנע את הציבור שהדמוקרטים זייפו את הבחירות. השילוב של טראמפ, שפונה לרגש, וג'וליאני, שפונה להיגיון, מסוכן מאד. אזרחים מכל רחבי ארה"ב עלולים להאמין להם שכביכול אכן בוצעה הונאת בחירות, מה שמאיים להרים את גובה הלהבות.
בכך שטראמפ אינו מקבל את תוצאות הבחירות, הוא רומס את הדמוקרטיה ומתנקש בה. אם היה מודה בתבוסה, בוחריו היו יכולים לקבל את ביידן כנשיא והאומה האמריקנית הייתה יכולה להתחיל להתאחות. אך הוא מבקש להעמיק את השסע, להשאיר את שני הצדדים במקומות מנוגדים, ולגרום למצביעיו להיות עוינים כלפי הצד השני. וכאשר הוא עושה זאת, הנשיא הנבחר מודיע כי זו העת להחלים, לרפא את אמריקה ולהפסיק את הדמוניזציה.
שיתוף פעולה
כאשר טראמפ זורק במכביר שמן למדורה, על-ידי כך שהוא משסה את מצביעיו באלו של ביידן ומדרבן אותם לחשוב כי הצד השני זייף את הבחירות וכי אין לקבל את תוצאותיהן - ביידן מבטיח כי הוא יהיה נשיא מאחד ולא מפלג; כאשר טראמפ מודיע כי הוא ניצח למרות שהפסיד - ביידן אומר כי הוא מלא ענווה על האמון שהעם נתן בו ומבטיח שיעבוד בכל כוחו ועם כל ליבו על-מנת לזכות באמון האזרחים; כאשר טראמפ מעודד גזענות ומעורר את הפחדים של מצביעיו לגבי האחר - ביידן מודיע על יציאתו לקרב למען השגת צדק בין גזעי ולמען מיגור הגזענות הסיסטמתית השורה בארה"ב; כאשר טראמפ מבקש לעורר מחלוקות בקרב העם - ביידן מציע אחדות וקורא לצעוד לכיוון כוחות ההגינות והתקווה.
לדבריו של הנשיא הנבחר, סירובם של דמוקרטים ורפובליקנים לשתף פעולה האחד עם השני זה לא איזה כוח מסתורי שמעבר לשליטתם של הצדדים, אלא החלטה, בחירה שמקבלים, ואם ניתנת היכולת לסרב לשתף פעולה, אזי גם ניתנת היכולת לבחור כן לשתף פעולה. הוא הוסיף כי הוא מאמין שזהו חלק מהמנדט שהוא קיבל מהעם האמריקני וכי הציבור מעוניין בשיתוף פעולה. הוא הבטיח שזו החלטה שהוא יקבל, והוא קורא לקונגרס - דמוקרטים ורפובליקנים כאחד - לקבל את ההחלטה הזו עימו.
עוד הוא אמר כי אמריקה עוצבה בנקודות הטיה מסוימות, בה האומה החליטה החלטות קשות לגבי זהותה, לגבי עתידה ולגבי מי היא רוצה להיות. לדבריו, האומה נמצאת בנקודה כזו כעת ויש לה הזדמנות להביס את הייאוש, והוסיף כי ביחד ניתן לעשות זאת. הוא העיד על עצמו כי בעבר דיבר רבות על הקרב על נשמתה של אמריקה, וכי כעת האומה חייבת להחזיר את נשמתה שלה עצמה.
קיימים לא מעט קווים מקבילים בין בנימין נתניהו לבין לטראמפ: שניהם נוקטים בשיטת הפרד ומשול, שניהם נאחזים בכיסא שלהם ולא מוכנים להתפנות מהשלטון, שניהם שמים את האינטרס האישי לפני זה הציבורי, שניהם משסעים את האזרחים האחד בשני, שניהם משוללים כל רסן, שניהם צובעים את העמים שלהם בדיכוטומיות, שניהם משתלחים בכל מי שלא מסכים איתם וכו' וכו';
אצל ביידן ובני גנץ קיימות לא מעט נקודות השקה: שניהם מתעקשים לנסוך תקווה בעם, שניהם ממלכתיים, שניהם פונים אל האומות שלהם במסרים מאחדים, שניהם מכילים את מתנגדיהם, שניהם רואים לנגד עיניהם את האינטרס הציבורי, שניהם לא מחשיבים את הצד השני כאויב, שניהם מבקשים לפעול גם עבור מי שלא הצביע להם, ועוד ועוד. לארה"ב מגיע מנהיג כמו ביידן - במיוחד אחרי ארבע שנים נאלחות ומאוסות של נשיא מפלג; לישראל מגיע מנהיג כמו גנץ - במיוחד לאחר אינספור שנים בזויות ומזוהמות של רה"מ אשר מתמיד להרוס כמעט כל חלקה טובה במדינה.