"פרשת משפטים בושה" - מיומנו של אזרח מבוהל <br>

זכות השתיקה

תשמעו סיפור אמיתי: לפני שנה שלחתי מעטפה עם חשבוניות מקור לרואה החשבון שלי בדואר אקספרס מסניף ברחובות. אחרי שבועיים כשהמעטפה לא הגיעה, התקשרתי אליו למשרד וקצת הופתעתי שהוא נזף בי: היית צריך לשלוח אלי הביתה, הדואר לא מגיע אלינו למשרד. "מה זאת אומרת הדואר לא מגיע"? אני אומר לו. הדואר לא מגיע לפתח תקוה? הוא בולע את הרוק ומסביר לי כמו לילד קשה תפיסה: זה כתוב במפורש באתר. הדואר לא מגיע אלינו, מה לא ברור? טוב, אני חושב לעצמי. המעטפה תחזור. הרי יש עליה כתובת וטלפונים אז אני מחכה.
עובר חודש, עוברים חודשיים והמעטפה לא מגיעה וגם לא חוזרת. בסניף הדואר לא עוזרים, וגם משיח לא מתקשר. יום אחד כעבור חודשיים אני מדבר עם חברה לעבודה ומזכיר משהו על דואר שלי שנעלם בדרך לפתח תקוה. חברה אחרת שבעלה עובד בדואר שומעת את השיחה. למחרת בבוקר כשאני מגיע לעבודה אני מוצא את המעטפה האבודה על שולחני. הצבי ישראל מופיע על במותיי. מה הלקח? שכול אחד יסיק מסקנות לעצמו וילמד את הלקח שלו. אני שומר על זכות השתיקה.

שתיקת הכבשים

נו תגיד כבר משהו... דממה. למה אתה לא מדבר? אין קול ואין עונה. אתה תמשיך לשתוק עוד הרבה זמן? היא ממש מתרגזת. אני לא מגיב. על מה אתה חושב? היא משנה גישה. אני מרחיק ממנה את המבט ובוהה בקיר שמולי. אשתי כועסת ומרימה את הקול: מה קרה לך? מה עובר עליך? ואז, מתרככת ומפתיעה אותי עם "יש משהו שאני יכולה לעזור"? אני מהנהן לשלילה, יוצר קשר עין קצר ומיד מנתק מגע. השתיקה עוטפת אותי ומשתלטת עלי. אני מרגיש שמישהו שם לי מחסום בפה או קשר לי את הלשון. מולי קיר, ששום מילה לא מצליחה לחדור. אני מחופר בשתיקתי.

קשה לי להסביר את המצב אפילו לעצמי. יש רגעים שלשתוק זו התגובה הכי מדויקת שאזרח יכול לשתף עם מדינתו. כששקט, הנשימות שלי הופכות איטיות ונעימות, המחשבות רגועות, מסודרות ופחות מפחידות. לא פלא שכולם סביבי לומדים יוגה ונרשמים לוויפאסנה. כמו חולי מיגרנה אני מייחל לשקט ומסתתר בחושך. מחשבות עושות לי כאב ראש, הכל נובל אצלי, הכל נרקב בתוכי. רוב המחשבות שלי מושחתות, לא מוסריות או לא חוקיות ומישהו הרי בסוף יצטרך לשלם את המחיר. אני יודע בדיוק מי ואני חייב להיזהר. כל דבר שאני חושב עליו היום ישמש נגדי מחר. במדינת כל אזרחיה כל השיחות מוקלטות. הכל מתועד, ממוסמך מצולם ומפוקח. משטרת הפרקליטות לא נחה לרגע.

אני חי בתוך הזיה מטורפת. הזיה שהיא מציאות ומציאות שהיא הזיה. חי בתוך הצינורות. מזמן איבדתי את זה. אני לא רק שותק, אני משותק. אנחנו חייבים להיזהר, אני ממלמל לבסוף לאשתי שמסתכלת בי במבט מודאג. היא בקושי מכירה אותי, השתניתי לה מול העיניים. איזה בורג אצלי בפנים התרופף והכול החל להסתחרר סביבי. המחשבות עפות אצלי לכול הכיוונים ומתנגשות זו בזו. אני מתכופף, צולל, מתקפל, קורס, נכנע, מתכווץ במקום, מתחבא בתוך עצמי ונעלם דום.

מה קורה איתך? אשתי שוב מחזירה אותי למציאות. אני מגייס את כל כוחותיי, לוחץ בכול הכוח ומצליח להוציא את זה סוף-סוף: "מנדלבליט". זה ממשפטים בושה? ששש.. "אוזניים לכותל' כן. הוא ולא מלאך הוא ולא שרף. אתה רועד... קר לי. אתה מפחד? ספק שואלת ספק אומרת. אני מסמן שכן. אתה לא מתבייש לפחד ממנו? איש בגילך? ואני שותק ומתבייש, מתבייש ושותק.

שתיקה כהודאה

באותו לילה התעוררתי שטוף זיעה. הבנתי שהשוטרים מקיפים את הבית ושאין לי לאן לברוח. הם נצמדו לחלונות וצרו על הפתחים. זוג במדים כחולים התמקם אצלי על הגג. עשן סיגריות זולות הסתלסל מבעד לחלון חדרי, שדרכו בקע אור כחול/אדום מהבהב. הזמן חישב את קיצי לאחור. הלב שלי דפק ספרינט מטורף, המצח נטף מים, הידיים נהיו לבנות וקרות כמו של אדם מת. פתאום האוויר התמלא בריח של חמין. כיביתי את האורות והצצתי החוצה. על המדרכה עמד איש מזוקן עם כיפה ודיבר בקול שקט עם השוטר. לא הצלחתי לשמוע את הקולות אבל הבנתי שהם מדברים עלי.

השוטר התחיל לזוז. דלתות נפתחו, דלתות נסגרו, 433, ליזול, כינים בשיער. התגרדתי עד זוב דם. כמעט נשברתי. החוקר נראה מרוצה וחייך אלי בסיפוק. "לא היה לנו מושג כמה שאתה מושחת" הוא אמר בהנאה. אפילו פרגן לי שיחה מהטלפון המשטרתי אבל כל החיוגים הובילו לאותה הודעה: "הלקוח לא יכול לענות לשיחתך, נא השאר הודעה ונחזור אליך בהקדם", ואני הרי שומר על זכות השתיקה. השתגעתי להשאיר הודאה קולית? הפסיכולוג המשטרתי כבר ראה אלף כמוני, הוא מסתכל ישר דרכי כאילו אני שקוף. מחפש בי את היסוד הנפשי, בוחן אותי כמו שבוחרים תפוחי אדמה. יש לו מבט אלים וכפות ידיים מפחידות. אז אני מברך "ברוך שלא עשני עיסה".

אפשר שירותים? אני מתחנן, והוא מצביע על דלת בקצה המסדרון. שירותי האורחים בתחנה מזכירים תחנה מרכזית במומביי. עשר דקות הייתי בפנים ולא יצא לי כלום. בצורת. על קיר השירותים מישהו לפני כתב "שתיקה שווה הודאה" ועל הדלת מצאתי עוד כתובת "מי שרודף צדק שלא יתפלא שהצדק רודף אחריו". הרגשתי שגם אני חייב להשאיר את חותמי. גירדתי את הפצעים, טבלתי ציפורן בדם ורשמתי על הקיר. "זה הזמן אלוהים לדבר". והוספתי: "זה הזמן, כי הזמן שלנו אוזל". כשחזרתי לחדר החוקר בדיוק סיים שיחה עם הממונה. אתה משוחרר הוא אמר לי ופתח לפני את הדלת. כשהדלת נפתחה, הציף את החדר ניחוח מוכר של חמין. ואני שוב חשבתי על האיש עם הזקן והכיפה ושתקתי כל הדרך הביתה.