מי לוקח אחריות על האמנים <br>

משבר הקורונה כבר הצליח לשבור אנשים רבים, בינהם את האמנים שמעניקים לנו משהו אחר, "מים צמאים לנפש עייפה". אך המדינה עם זאת ממשיכה להתייחס אליהם בצורה מזלזלת ובחוסר חשיבות. כבר מספר חודשים שהעולם נמצא במשבר הקורונה, מקומות בילוי נסגרו, חופי ים התרוקנו, וכל איש התכנס פנימה אל ביתו. כמובן שיש למציאות הזו השלכות מרובות על המדינה שלנו, אך בניגוד לכל מה שקשור למזון, שאפשר להזמין לבית על-ידי משלוחים וכדו׳, משהו פנימי יותר נפגע - "עולם התרבות".

כל החיים שלנו מוקפים בתרבות. מימיה הראשונים של ההיסטוריה קיימת תרבות אם נתמקד מעט בתרבות היהודית נמצא לא מעט דוגמאות כמו "שירי הלויים" שהיו שרים בבית המקדש, "החצוצרות", "הכינורות", כמו-כן בספר תהילים מוזכרים לא מעט כלי נגינה. בנוסף לעולם המוזיקה והנגינה, עולם המחזאות, הציור והפיסול היה גם הוא דומיננטי בעולם ובתרבות היהודית.

לעומת המזון, ה"אחראי" על גוף האדם, התרבות מעניקה לאדם מקום יותר פנימי, אישי, אותנטי, משהו אחר, משהו רוחני. כשאמן כותב שיר, מחזה, יצירה, יש בהם מסר, יש
"מנגינה" שמשפיעה על האדם "המקבל". הוא מביט ביצירה, הוא שומע את הצליל, ומשהו מתרחש בנפשו פנימה, אם זה להרים, אם זה להכניס לעולם של מחשבה ותהיה, משהו קורה.

עולם ללא תרבות זהו עולם שטחי, עולם ריקני. האדם לא באמת יכול לחיות בלי תרבות, ובלי דבר שיגע בנפשו. משבר הקורונה הכניס את כולנו לבתים. האמנים הבינו שהם צריכים ליצור מהבית, ואינם יכולים לשבת ללא מעש ולחכות שיקרה נס. האמנים הללו מחיים אותנו, נותנים לנו "אוויר לנשימה", מחזירים לעצמנו - את עצמנו. אבל עם כל הפעילות שלהם מהבית, כמובן שאין הופעות, וההכנסות יורדות, מה שמשפיע הן על נפש האמן, והן על כל מי שעומד לצידו, מהמפיק עד לעובד הבמה, והמצב ממשיך להידרדר.

משבר חמור

על-פי הממצאים, 47% מתוך עובדי האמנות והבידור דרשו דמי אבטלה, כאשר שכרם הממוצע היה 5,461 שקלים. מנגד, בשירותי הפיננסים והביטוח היו רק 16.3% תובעי דמי אבטלה, ושכרם הממוצע היה 16,079 שקלים. ענף נוסף שנפגע בצורה הקלה ביותר היה המנהל הציבורי, כולל רשויות מקומיות וביטחון. מתוך 393 אלף עובדים, רק כ-8.5% דרשו דמי אבטלה.

כמובן שבעקבות המשבר קמו לא מעט אמנים בקריאות מצוקה וצעקה לעבר הממשלה, למשל "מחאת האמנים" שהתקיימה בכיכר רבין ב 23.4. באירוע המחאה עלה הזמן והמלחין אביב גפן ופנה אל ראש הממשלה בבקשה להיפגש איתו למען כל האמנים. בנוסף למחאה קמו אמנים כמו מירי מסיקה, עילאי בוטנר, עידן עמדי וקרן פלס במטרה לסייע כלכלית לאנשי הבמה שעומדים "מאחורי הקלעים". לא מעט גלריות גם כן נסגרו, ונגנים השאירו את כלי הנגינה שלהם בצד כדי לחפש עבודה נוספת.

אותם אנשים, שכפי שהזכרתי בהתחלה, "מרימים" אותנו, נותנים לנו קצת משהו מעבר ל"כאן ועכשיו", לא מצליחים להתמודד היום. מי לוקח עליהם אחריות, מי לוקח אותם ברצינות? לדעתי, מעבר לדמי אבטלה שהם יכולים לדרוש יש לעבור לצעד משמעותי יותר בו המדינה תאפשר לאמנים להופיע בצורות שונות כדי להטיב ולקדם גם את הקהל וגם את האמן. המפגש הזה חייב לחזור, בקצב הדרגתי, בצורות של קפסולות, אך לא ייתכן שהמדינה תתעלם לגמרי ותחליט "שרק בסוף" יתאפשר להשיב את האמנים לבמה. מתי זה "הסוף", ולמה להתייחס אליהם בצורה כזו שפלה וחסרת כבוד?

מספר קרנות כמו "קרן רבינוביץ׳" ו"קרן התרבות אמריקה-ישראל" קמו לטובת האמנים לסייע להם בתקופה הלא פשוטה הזו, אך כמובן שזה לא מספיק בשביל שהאמן יפרנס את משפחתו ובנוסף יוכל להמשיך ליצור ולהתפתח. הכאב כאן הוא לא רק על הכסף שחסר לאמנים. יש כאן בעיה שורשית יותר. המפגש עם הקהל-אמן שנעלם והמדינה המעלימה עין, מה שמעיד על היחס שלה לחשיבות התרבות בישראל.

בואו נפקח את העיניים, בואו נשיב את המפגש של האמן והקהל. לא בחיפזון, לא בטיפשות, אבל בואו קודם כל נכיר בכך שזה לא "עוד משהו". זה הנפש שלנו, זה החיים שלנו, זו השמחה. בוא נשוב להיפגש, מחדש.