הרהורים בעקבות י' בטבת (חלק ב') <br>

בהרהורי על יום התענית, יום י' בטבת, המתקרב, אני מבקש לשתף את הקורא במובאה מהספר ב"מאותו הים" של עמוס עוז, שנכתבה בעמ' 165 ללא כל קשר לצום העשירי - החל ב-י' בטבת (בעוד יומיים) לציון תחילת המצור על ירושלים בשנת 588 לפני הספירה, מצור שהסתיים, למרבה הצער, בחורבן החיים הלאומיים של העם היהודי בארץ ישראל וחורבן בית המקדש בירושלים בשנת 586 לפני הספירה. וכך כותב עמוס עוז בפרוזה, שאני מצאתי לנכון לנקדה, כי מצאתי בפרוזה של עמוס עוז דברי שירה:

"בָּא הַחֹרֶף

בָּא הַסְּתָיו

הָעֵץ אָכוּל

הַתַּפּוּחַ נִרְקָב.

עוֹד מְעָט זֶה יָבוֹא

יָבוֹא וְיִכְאַב".

התפוח שנרקב והכאב שעוד מעט יבוא וימרר את חיינו נשזרים בתיאור של עמוס עוז על תפוח שנפל לא רחוק מן העץ:

"תַּפּוּחַ נוֹפֵל לֹא רָחוֹק מִן הָעֵץ

עוֹמֵד הָעֵץ לְמָרָאשׁוֹת הַתַּפּוּחַ

הָעֵץ מַצְהִיב

הַתַּפּוּחַ מַשְׁחִים..."

ערב צום העשירי - צום י' בטבת המציין את תחילת המצור, שהסתיים בהכחדת חיינו הלאומיים בארצנו האהובה - אני חש שבאלו הימים אנחנו חיים בתחילת מצור, שאנחנו עצמנו מבצעים על חיינו הלאומיים והחברתיים, העלולים להביא לאותה תוצאה.

אני חש שבאלו הימים אנחנו עוברים אותו תהליך, שפקד את עמנו בתחילת המצור ביום י' בטבת בשנת 588 לפנה"ס, המשכו אחרי כשנה וחצי בהבקעת החומות ב-ט' בתמוז, וכעבור חודש בחורבן העיר - בחורבן הבית הלאומי הראשון - ב-ט' באב בשנת 586 לפני הספירה.

אני חש ערב צום י' בטבת בשנת 2020 את "הָעֵץ הַמַּצְהִיב" משנאה תהומית, שפשטה בחברה הישראלית, האוכלת את חיינו הלאומיים והחברתיים. השנאה מותירה על הקרקע "תַּפּוּחַ מַשְׁחִים", המשחית את חיינו בפיצול מכאיב ובשיח רדוד וצעקני, שאין בו הוד, השיח שלנו כחברה הִצְהִיב וְהִשְׁחִים. זה שיח שמוביל לחורבן ולהרס חיים, שעליו יש לקונן.

עוד מעט נציין שנתיים למותו של עמוס עוז, ואין לי ממי לבקש סליחה, כי הרשיתי לעצמי ליטול מספר שורות מספרו של עמוס עוז, ובחברתן אני משוטט בעולם של חשש מחורבן והרס של חיינו הלאומיים בארצנו.

מצער, שאנחנו צמים ב-י' בטבת בשנת 2020, כואבים את תחילת התהליך של חורבן חיים לפני 2608 שנים, ואיננו מאמצים היום את הלקחים מהתוצאות של גילויי השנאה והאיבה הפנימיים בתוכנו, שגם להם היה חלק גדול בהרס חיינו הלאומיים בשנת 70 לספירה. מצער, שאיננו נותנים דעתנו לתהליכי ההרס, שאנחנו יוצקים בימים אלו של איבה ושנאה תהומית, העלולים להביא לאותה תוצאה אימתנית.

יותר מכל אני חושש מהתיאור של עמוס עוז, "עוֹד מְעָט בָּא הַחֹרֶף" הוא כבר כאן, "הָעֵץ שֶׁטִּפַּחְנוּ". כן, העץ שאנחנו אוהבים - מדינת ישראל שלנו - הוא "עֵץ אָכוּל". כואב לראות "פְּרִי שֶׁכֹּה יִחַלְנוּ לוֹ הוּא הַתַּפּוּחַ שֶׁנִּרְקַב". זה עדיין לא מאוחר, חובה עלינו לשנס מותניים כדי להציל את התפוח שלא יירקב. חובה עלינו להציל את עץ החיים שלנו שלא יהיה "עֵץ אָכוּל".