"קול המון כקול שדי"

אמש, לאחר לילה של הפגנה ממושכת בבלפור, ירושלים, נסעתי להתייצב מול ביתו של בני גנץ בראש העין. זעקנו וקראנו מלוא ריאותינו, והפעם הייתה ההפגנה מעובה, ובקרבת מקום ראיינה העיתונאית המעולה אורלי ברלב קבוצה שקשרה את עצמה לגדר, והכל כדי לחסוך מגנץ את הביזיון והחרפה, והקלון ואובדן הדרך, שהכינו לו בערמומיותם בנימין נתניהו ומרעיו, וחיים רמון שימש כמוביל המים העכורים.

(אגב, למגיבים בפוסט קודם: רמון כיהן כמשנה לראש הממשלה אהוד אולמרט - לימים מורשע בפלילים בזכות עצמו - לאחר שסיים לרצות את עונשו. אין סיבה עקרונית שלא יתווך או יגשר, אבל העובדה שעשה זאת בענייני שלטון החוק כשהוא כה שוטם את בית המשפט תמוהה ביותר. מה גנץ חשב לו?)

גנץ שיתף פעולה עם הדיקטטורה. עם הרס שלטון החוק. רצה להשאיר את שר המשפטים הראוי אבי ניסנקורן פצוע בשדה. לא כך חינכו בצה"ל, נכון בני? פשוט להשאיר אותו וללכת הלאה. ללכת בלי להגיע כמו במחזה הנדיר "מחכים לגודו". הוא היה מחכה לרוטציה "עד תום, עד כלות, עד אין בינה" (נתן אלתרמן).

אנו לא היחידים שגרמנו לגנץ לחזור בתשובה במובן החיובי של המילה. ד"ר אליעד שרגא הבהיר כי התנועה לאיכות השלטון תעתור לבג"ץ למנוע את שיבוש החוק ואת שינוי מעמדו של שר המשפטים ניסנקורן. גם ארבעה מחברי סיעתו אמרו לו כראוי: "עד כאן", והוא קם מרבצו, מזחילתו אחרי ביבי-רמון והתייצב. האורות הגיעו ממקורות שונים וחברו יחדיו, והחזירו את גנץ מבור חשוך, מיוון המצולה, אל המסלול הראוי. אז ברוך הבא.

ומה לעשות עתה? בפוסט הבא. ואם לא אספיק הלילה - אביע את דעתי ביום שלישי 08:30 (בחברת אדם רב כישרונות הפרופסור ירון זליכה) בתוכניתם של אורלי וגיא מרוז בפייסבוק.
לא, אנחנו איננו היחידים אשר גרמו לו לחזור בו. אבל גם אנחנו. בהפגנה מהרחוב על-פי הכלל היהודי הנצחי והמזהיר "קול המון כקול שדי".