מהנעשה בכדור-הארץ

האדם הוא יונק יבשתי בינוני שחי בחבורות. בחברה האנושית התפתחו כללים של מותר ואסור, חוקים ונורמות ומי שחורג מהם נענש באופן מידתי. מטרת הענישה היא לסמן גבולות, להרתיע עבריינים, לענות על צורך נפשי של אותם יצורים המכונה "חוש הצדק" ולאפשר לאותו פרט לחזור לקבוצה ולתפקד. ככלל' הענישה בישראל נעשית בשתי דרכים: פורמלית על-ידי גוף ממונה שנקרא בית משפט ושנית באמצעות לחץ חברתי על הפרט החריג בקבוצה.

לבתי המשפט בישראל עמדה דואלית, מצד אחד העונש לעבריינים פרופורציוני לחומרת העבירה ומוגבל בזמן. אדם שסיים לרצות את עונשו נחשב כמי ששילם את חובו לחברה. מצד שני בתי המשפט בישראל נוהגים לייחס לעבריינים "קלון"' מושג שמשמעותו פגם מוסרי בסיסי וכתם שאינו ניתן למחיקה. אותו פרט שמיוחס לו קלון, נותר אדם פסול, טמא, ואישיות בלתי רצויה בחברה, ויש תפקידים שלעולם לא יוכל למלא.

בניגוד לנעשה בכמה תרבויות עתיקות לא כורתים את ראשו ולא את ידו אבל כן את מעמדו החברתי, משלח ידו ואת עתידו המקצועי. במחקרי מצאתי, שרוח הקלון שנושבת בבתי המשפט בישראל ובחברה הישראלית בכלל היא הד למנהג עתיק שבו קשרו את העבריין בכיכר העיר ל"עמוד קלון" כדי לבייש אותו וכדי להרתיע עבריינים נוספים. הנוהג הזה לא נעלם אלא החליף צורה וכיום קושרים את העבריין ל"עמוד קלון וירטואלי", אמצעי תקשורת המונים שבו בני האדם משתמשים וידוע בשם רשת חברתית. מעניין לציין שלא מצאתי כללים ברורים לפי מה מחליט השופט על קיום קלון ונראה שמדובר בהעדפה אישית של השופטים בהתאם לכללים לא מוסכמים המכונים בתרבות האנושית "מוסר" שעליהם אפרט בהמשך.

מעניין גם שפרטים שלא דבק בהם קלון עלולים למצוא עצמם מופלים לרעה בתוך הקבוצה. בעוד שלכאורה הפרט שנענש יכול לחזור לחיים רגילים. למעשה, פרטים רבים בחברת בני האדם נמנעים להתקרב אליו וכאשר הוא מנסה להתחבר אליהם הם מתכנסים לחבורות, צווחים בקולי קולות ומרחיקים אותו בכוח. התנהגות כזו אינה מוגבלת בזמן ויכולה להמשיך שנים רבות אחרי שהפרט סיים לרצות את עונשו. המניע להתנהגות זו הוא מורכב וסביבו נסוב רוב מחקרי. בתרבות של בני האדם נהוגה המימרה "אין תוכו כברו" שמשמעותה שדבריהם של בני אדם אינם מעידים על כוונותיהם האמיתיות.

אירוע חד-פעמי

האדם הוא בעל חיים אינטליגנטי ומתוחכם במיוחד שמסתיר את כוונותיו מפני פרטים אחרים. התעמקות מגלה שמאחורי התנהגות מפלה זו מסתתרים במקרים רבים דחפים אלימים ומאבקי כוח שמחופשים לוויכוח על ענייני מוסר. במחקרי אני מתאר מקרה של אדם בשם חיים רמון, שהיה בעבר דמות ציבורית חשובה בישראל. אותו אדם הורשע בביצוע מעשה מגונה אחרי שנישק אישה על פיה בניגוד לרצונה, נענש ונקבע כלפיו שבמעשהו אין קלון. למרות זאת גם שנים רבות אחר כך, העסקתו כמרצה באוניברסיטה גרמה להתנגדות בקרב חלק מהסטודנטיות וחלק מסגל המורים. גם ניסיונו לחזור לפעילות ציבורית גרם להתנגדות דומה ולמעשה בכול מקום שהוא מגיע אליו מזכירים לו את אותו אירוע חד-פעמי ודי פעוט שהסתיים לפני שנים רבות.

לכאורה הטענות הללו מצביעות על חברה בעלת אמות מידה מוסריות גבוהות שמקיאה מתוכה
חוטאים, אך התעמקות בנושא מגלה תמונה שונה. באותה חברה ממש ישנם פרטים רבים שבצעו עבירות לא פחות חמורות, לא מייחסים להם קלון ומאפשרים להם לחזור לחיק החברה. מכך ניתן ללמוד שהמתנגדים לאותו רמון בעצם פועלים מנימוקים אחרים. מחקרי מצביע על כך שבחברה בישראל ישנן שתי קבוצות עיקריות הנאבקות זו נגד זו על שליטה ומכונות תרבות הביבי ותרבות הרל"ב וכול פרט בישראל שייך לאחת הקבוצות. מעבר מקבוצה לקבוצה או אפילו תמיכה מרומזת בעמדת הקבוצה השנייה נחשב לטאבו וגורם להתגייסות מיידית של כלל חברי הקבוצה השנייה כנגד אותו הפרט. כך מרתיעה כל קבוצה פרטים "בוגדים" שפועלים לכאורה כנגד האינטרס הקבוצתי. מסתבר שאלו שמתגייסים כנגד אותו רמון מציגים עצמם כיצורים "ערכיים", אולם פועלים למעשה מנימוקים אינטרסנטיים כגון הרצון להתפרסם או ניסיון להציג עצמם מוסריים יותר מבני הקבוצה האחרת.

הקלון החברתי בקרב בני אדם בישראל הוא תופעה אנתרופולוגית מרתקת שלא מוצאים בתרבויות אחרות: מאבקי כוח ושליטה שמחופשים לעמדה מוסרית. התנהגות שמתיימרת להיות עמדה ערכית אך היא למעשה כלי נשק בתוך מאבק חברתי פנימי. התנהגות זו היא תוצאה של יכולת ייחודית של בני אדם לחיות בשלום עם ניגודים פנימיים ולשקר לעצמם ולזולתם. למרות התועלת השולית שבה, אין ספק שהתנהגות כזו מפלגת את החברה, מחלישה את הקבוצה בפני איומים חיצוניים ולטווח רחוק אינה משרתת את האינטרס החברתי הכולל: לאפשר לפרטים שחרגו מהנורמות לחזור לחיק החברה ולתרום לה.

הניסיון בחברות אחרות מראה שחריגים הם הכוח המניע של חברה ומה שחריג היום הופך להיות מקובל מחר. פגיעה באלו שחרגו מנורמות ואימוץ עמדות מוסרניות וצדקניות מדרדר כל חברה לבינוניות. בתרבות היהודית העתיקה מצאתי משפט מרתק "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" היכולת לסלוח ולקבל את החריג והשונה היא גדולתה של חברה בריאה. המסקנה המתבקשת ממחקרי היא שהחברה האנושית בישראל אינה כזו.