ההגירה המוסלמית בשלהי התקופה העות'מאנית

א. הגירה לאזורים דלילי אוכלוסין

השלטון העות'מאני נאלץ להתמודד עם שתי בעיות: הצטמקות המרחב המיושב ותת-אכלוס. תגובת השלטון העות'מאני הייתה עידוד התיישבות מהגרים מוסלמים באזורים מאוכלסים בדלילות על-ידי חלוקת אדמות.

הצטמקות המרחב המיושב - בין שלהי המאה ה-16 לבין המאה ה-19 נהרסו וננטשו כפרים רבים. תהליך הירידה במספר היישובים החל בזמן הכיבוש הערבי-מוסלמי (1099-640) ונמשך בתקופה הממלוכית (1260/90-156). אומנם במחצית הראשונה של המאה ה-18 החל המצב להשתפר חלקית, מצד אחד נוסדו כפרים חדשים, אבל מצד שני, הייתה נטישה של כפרים. צליינים ותיירים שביקרו בארץ במאה ב-19 תיארו את התופעה של כפרים הרוסים ונטושים.

כמה חוקרים חקרו את תופעת החורבן והנטישה של יישובים במאה ה-19. "הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל" ערכה מחקרים ארכיאולוגיים, היסטוריים, גאוגרפיים ואתנוגרפיים. הסקרים נערכו בין 1878-1871. מסקנת הסקרים הייתה שעמק יזרעאל ובקעת הירדן היו שוממים. בעכו היו חלקים שלמים ריקים מאדם. בגליל התחתון המזרחי היו כפרים הרוסים ונטושים. אריה ביתן, יהושע בן אריה ודוד גרוסמן חקרו את התפרוסת היישובית במאה ה-19 וקבעו שתופעת הנטישה הייתה תופעה בולטת. באזור מרכז הארץ והדרום הייתה נטישה של 131 כפרים, ובאזור הצפון חרבו או ננטשו כ-79 כפרים. בצד תופעת החורבן והנטישה היו מאמצים לשיקום יישובים שננטשו או חרבו, ואף הוקמו יישובים חדשים בשלהי התקופה העות'מאנית. היישובים החדשים היו מרוכזים בעיקר בעמקים, בשומרון ובמישור עכו. הגורם העיקרי לחורבן ולנטישת הכפרים היה הפשיטות של שבטים בדוויים, ששדדו, הרסו ורצחו.

הכפרים שאוכלסו מחדש היו של פליטים אלג'ירים, צ'רקסים ואחרים. יהושע בן אריה ודוד גרוסמן, שחקרו את תפרוסת היישובים, סיכמו את רשימת האזורים שהיו ריקים מיישובים: בסנג'ק ירושלים החלק המזרחי, המדברי היה ריק מאוכלוסייה. הריכוז העיקרי היה בחלק ההררי. בסנג'ק עזה, האזור הכפרי של מישור החוף היה דל אוכלוסין. החלק המזרחי היה ריק לגמרי וריכוזי היישובים היו בצפון הסנג'ק ובמערבו. יישובי הקבע היו ברובם קטנים (כ-350 נפש) ומיעוטם בינוניים (כ-190) וגדולים (כ-140). בסנג'ק עכו, החלק המזרחי של מישור החוף, עמק יזרעאל, בקעת הירדן והחולה, גוש כורזין והחלק המזרחי של הגליל התחתון לא היו מיושבים. ריכוזי הכפרים היו בגליל התחתון המערבי ובאזור ההררי. בסנג'ק שכם, הריכוז העיקרי של היישובים היה בחלק ההררי, ואילו במורדות לבקעת הירדן ובשפלת החוף לא היו יישובים.

למרות מאמצים אלה לא עלה מספר היישובים על 1,000-900 לעומת 2,000 בתקופה הנוצרית-ביזנטית (640-324). ס"פ קונדור מהקרן הבריטית כתב ב-1872 שאוכלוסיית הארץ לוקה בחסר והייתה מסוגלת לאכלס פי 10 ממספר התושבים. ואכן, מלמעלה מ-3 מיליון תושבים בראשית המאה ה-7 נותרו בארץ בעת הכיבוש העות'מאני ב-1516 רק כ-123,000. בראשית המאה ה-19 חיו בארץ כ-275,000 תושבים בלבד.

ב. הרכב ההגירה לארץ בשלהי התקופה העות'מאנית

הגירה זו תרמה לגיוון ההרכב האתני-דתי של האוכלוסייה המוסלמית ולגידול משמעותי במספרה:

הדרוזים - סלמאן פלאח חקר את תולדות הדרוזים והגירתם לארץ. הוא מודה שקביעת תאריך מדויק להתיישבות הדרוזים בארץ היא בלתי אפשרית לאור המקורות המצויים בידינו. נראה שרוב הדרוזים היגרו לארץ בתקופה העות'מאנית, אם כי כנראה היו דרוזים בארץ כבר לפני כן. ההגירה העיקרית לארץ היתה, לדעת פלאח, במאות ה-16 וה-17, אבל הייתה גם הגירה במאה ה-18 והיא התחזקה בשלהי המאה ה-19. ב-1860 הגיעו דרוזים מחלב ומלבנון. ב-1887 היה מספר הדרוזים 7,860 . אין מידע על הדרוזים, על-פי הערכת המפקדים העות'מאניים, משום שהם נחשבו למוסלמים ונמנו כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית. שמעוני ציין שרוב הדרוזים מתגוררים בכפרים בעלי רוב דרוזי ומיעוטם גרים בכפרים מעורבים. דרוזים מעטים מתגוררים בחיפה. הדרוזים הקימו בארץ 36 כפרים שמהם נותרו 16. שני כפרים בכרמל ו-14 כפרים בגליל. הכפרים הדרוזיים הם: עספיא ודליאת אל-כרמל בכרמל, ושפרעם, ג'וליס, כפר יאסיף, ירכא, ג'ת, פקיעין, בית ג'אן, רמה, שזור, עין אל-אסד, כפר סמיע, קטרה, ינוח וחורפש בגליל.

הכורדים - הכורדים הראשונים שהתיישבו בארץ היו חייליו של צלאח א-דין לאחר קרב חיטין נגד הצלבנים ב-1187. לדעת יעקב שמעוני, הייתה הגירה כורדית לארץ בתקופה האיובית ( 1260-1190). הם התיישבו בצפת ובשני כפרים ליד מה שהיום הוא אזור איילת השחר. הוא גם מצא שהשבט ערב אל-בשאתור, שהשתקע בין עמק בית שאן ועמק הירדן, ראה עצמו כורדי. הכורדים חדרו לארץ בתקופה העות'מאנית בשני גלים: הגל הראשון חדר ב-1853 והשני חדר ב-1856. הם השתקעו באזור הגליל. חסרים נתונים על מספרם.

הטורקמנים - הטורקמנים מאסיה המרכזית היגרו לארץ בחמישה גלים: בשלהי השלטון הערבי-מוסלמי במאה ה-11 (ראו פרק ראשון), בתקופה הממלוכית - במאה ה-13, ובתקופה העות'מאנית במאה ה-16, במאה ה-18 ובסוף המאה ה-19. השלטון העות'מאני יישב חיילים טורקמנים בשכם, בצפון השומרון בעמק דותן, בעזה וברמלה. טורקמנים שעברו להתיישבות השתקעו באזור שהוא כיום כרכור, בנימינה, פרדס חנה ומגידו. בגולן הקימו הטורקמנים 14 כפרים. חלק הצטרפו תחילה לטורקמנים שישבו בצפון השרון, ואחר כך הקימו מאחזים על הכרמל וברמת מנשה. מספרם מוערך בכ-2,000 בתקופה העות'מאנית.

האלג'ירים - המהגרים הגיעו לארץ בארבעה גלים, שלושה מהם בתקופה העות'מאנית בין 1847 ל-1900. חלק מהמהגרים הושבו על-ידי השלטון העות'מאני בסנג'ק עכו, באזור הגליל, בנפת טבריה וצפת בחמישה כפרים, וחלק התיישבו על-יד שפרעם ובנפת חיפה. הם התיישבו ב-11 כפרים. גרוסמן הביא את שמות הכפרים שבהם התיישבו האלג'ירים: דישום, מארוס, עמוקה, חוסינייה, תליל, סבת, מעד'ר, שעארה, עלמה, הושה, כסאיר וכפר ליד קדס. הרשימה של אריה ביתן שונה במקצת, הוא מזכיר את הכפר חדיתה. מוסטפא עבאסי חקר את
התיישבות האלג'ירים בסמח', היא צמח. האלג'ירים הגיעו לעיירה בגל ההגירה השני (1883-1860) וקיבלו אדמות ופטור מגיוס ל-20 שנה. סמח' הפכה, לדברי עבאסי, למרכז חשוב של הקהילה האלג'ירית. יש הבדלי הערכות בין החוקרים לגבי מספר האלג'ירים שהשתקעו בארץ בתקופה העות'מאנית. שמעוני העריך שמספר האלג'ירים היה כ-2,000, עבאסי העריך שמספרם היה 6,800, אבל לדעת גרוסמן, שניהם המעיטו בהערכת מספרם של האלג'ירים, והם מנו כ 15,000- . גרוסמן כלל את המתיישבים בגולן.

הצ'רקסים - מוצאם של הצ'רקסים מהרי הקווקז. השלטון העות'מאני חילק להם אדמות בגולן ובארץ ישראל המערבית. הם התיישבו בריחניה - בגליל העליון, צפונית לצפת - ובכפר כמא הנטוש בגליל התחתון, בקרבת כפר תבור. יישובים נוספים בצפון השרון והכפר הנטוש זייתא צפונית-מערבית לבית גוברין לא החזיקו מעמד וננטשו. תושבים מאבו גוש טוענים שחלק מתושבי היישוב. הם ממוצא צ'רקסי. גרוסמן העריך שמספרם הגיע ל-כ-13,000.

הבוסנים - הבוסנים הם מוסלמים ממוצא סלבי. הם התקבלו ברצון על-ידי השלטון העות'מאני. הבוסנים התיישבו בשרון הצפוני, בחורבות סופסאפי וחדידון, מדרום לכרמל בקרבת האזור שהוא כיום פרדס חנה, ובכפר יאנון בשומרון. הבוסנים בחדידון סבלו מקדחת בשל ביצות באזור ואף מהתנכלויות הבדווים והועברו לקיסריה שהייתה מוקפת חומה. הם הפכו את קיסריה, בעידוד השלטון העות'מאני, למרכז שלטוני של הנאחיה (תת-נאפה) והתגורר בה הממונה העות'מאני על הנאחיה. הבוסנים נטשו את קיסריה בשל מכת הקדחת והקימו חוות בדרום הכרמל. שמעוני העריך שמספרם לא עלה על 840.

האפגנים - מוסלמים. הריכוז העיקרי שלהם היה בסביבות יפו, בכפר סלמה. שמעוני לא הביא נתונים על מספרם.

המתואלים - הם שיעים והתיישבו בגליל העליון המזרחי. על-פי המסורת שלהם, הם הגיעו לארץ עם הכובשים הערבים, אבל החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי מוצאם. על-פי גרסה אחת, הם צאצאי הפרסים שהביא לארץ הח'ליף מועאויה במאה ה-7, ועל-פי גרסה אחרת הם כורדים שהגיעו לארץ עם צבאו של צלאח א-דין. הם התיישבו בשישה כפרים: הונין, קדס, מלכיה, נבי יושע, צלחה, תרביחא ונבי רובין. בכפרים אלה היו כל התושבים מתואלים. בשני כפרים נוספים הם היו מיעוט: באל-קמח ובבצה. שמעוני העריך שהם מנו 4,000 נפש.

הארצות השכנות (מצרים, עירק, סוריה ולבנון, חצי האי ערב) - בניגוד למידע על הגירה מוסלמית מארצות לא ערביות, המידע על הגירה לארץ מארצות ערב השכנות לארץ, פרט למצרים, לוקה בחסר. המקורות העות'מאניים לא דיווחו על הגירה זו. המקורות העיקריים להגירה מארצות ערב והאיסלאם הם האתר של אום אל-פאחם, אתר שמות משפחה פלשתינים המעידים על ארץ המוצא של המהגרים, וסקר הכפרים הערביים משנות ה-40 של המאה ה-20 של ארגון ההגנה. דוד גרוסמן קבע שהייתה הגירה של פלאחים לארץ מעבר הירדן המזרחי, עירק, מצרים, סוריה ולבנון, אבל לא הובאו כל נתונים.

מצרים - החוקרים דוד גרוסמן, גדעון מ' קרסל וראובן אהרוני מסכימים שהמרכיב המצרי באוכלוסייה המוסלמית בארץ הוא משמעותי. המצרים היגרו לארץ בשני גלים עיקריים: בשלהי המאה ה-18 - היו כמה גלי משנה - ובעיקר במאה ה-19 ההגירה ממצרים לארץ, על-פי גרוסמן, הייתה משלושה מקורות עיקריים: עובדים שהשלטון המצרי הביא לארץ לצורך מפעלי פיתוח בחקלאות, ובתחומים אחרים בתקופת הכיבוש המצרי של הארץ (1841-1830), מצרים שברחו ממצרים בשל עול המיסים, עבודות כפייה, גיוס לצבא וחיפוש אחר פרנסה, ועריקי הצבא המצרי ומשרתי הצבא שנשארו בארץ לאחר נסיגת הצבא המצרי ב-1841. לדעת יעקב שמעוני, גדעון מ' קרסל, ראובן אהרוני ואחרים, היה זרם בלתי פוסק של פלאחים ובדווים ממצרים כבר מהמאה ה-10 ואילך (על פלישת שבטים ממצרים ראו סעיף ג. 2, ג).

שמעוני קבע שבשל ההגירה הבלתי-פוסקת של מצרים לארץ חלק ניכר מהמוסלמים בארץ הם ממוצא מצרי. הנתונים השנתיים של אוכלוסיית מצרים מחזקים את הטיעון שהייתה הגירה משמעותית ממצרים לפלשתינה המנדטורית. בין 1830 ל-1840, תקופת הכיבוש המצרי של פלשתינה, ירד מספר התושבים במצרים מ-4,662,000 ב-1830 ל-4,304,000 ב-1840. סביר להניח שההגירה לפלשתינה אחראית לפחות לחלק מהירידה במספר התושבים במצרים. גרוסמן הגיע למסקנה שבין 1829 ל-1841 היגרו לארץ ממצרים כ-30,00 מצרים ומספרם של עריקי הצבא המצרי שנותרו בארץ היה כ-58,000. פועלים מצרים היגרו לארץ לאחר השלמת חפירת תעלת סואץ ב-1869. ב-1882 כבש הבריטים את מצרים והכיבוש הגביר את זרם ההגירה לארץ. התייר פיליפ בלדנספרגר ביקר באזור ב-1893 ודיווח על כפרים שלמים - זרנוגה, קוביבה וכפרים נוספים - שתושביהם היו מצרים שהגיעו בעקבות הכיבוש מצרי של הארץ (1840-1831).

תפרוסת ההתיישבות של המהגרים המצרים בארץ העמקים

יישובים הוקמו בעמק החולה, בעמק בית שאן, בעמק הירדן. צאצאי עבדים מסודן, שהובאו על-ידי איברהים פאשה, התיישבו בעמק חפר. המצרים הושיבו מתיישבים רבים בכפרי עמק הירדן בתקופת הכיבוש המצרי, אבל לאחר נפילת השלטון המצרי, הבדווים התנפלו על הכפרים, שדדו ולקחו את היבולים, והתושבים המצרים נטשו את האזור. רמת מנשה - מצרים התיישבו, על-פי גרוסמן, גם ברמת מנשה.

הגליל התחתון - המצרים התיישבו בכפר הנטוש מובהל והסבו את שמו לכפר מצר (ששמו מעיד על מוצא מייסדיו) בגליל התחתון, דרומית-מזרחית לנצרת.

השרון, אזור המשולש וּואדי עארה - בשרון היה הריכוז הגדול ביותר של מהגרים ממצרים. על-פי עדויות מקומיים, מאות משפחות של מצרים התיישבו במשולש ובוואדי עארה, בכפרים עארה, ערערה ובכפר קאסם. יעקב שמעוני מצא שבראשית המאה ה-20 הוקמו הכפרים פג'ה, ג'לג'וליה, מלבס, סומליה ושיח' מונס, צפונית ליפו בידי מצרים. הכפר אל-ג'מוסין, בסביבת הרצליה, הוקם בידי מצרים. באזור השרון התיישבו מצרים, על-פי גרוסמן, במלאבס, אום אל-פאחם, יעבד, טייבה, קלנסואה, ביר א-סכה (על יד באקה אל-גרביה), חר'בת
מנשיה וח'רבת זלפה (על-יד גבעת חיים של ימינו). בטייבה המצרים היוו כשליש
מהאוכלוסייה. בכפר קרע כ-50% מהתושבים הם ממוצא מצרי.

שפלת החוף - ב-1893 הקימו מהגרים מצרים את יבנה, בשית וקוביבה ליד רחובות, ממערב לכפר זרנוגה, ואת עאקר, מריאר ושכמה, ממזרח לזרנוגה, בשפלת החוף. מצרים התיישבו בקטרה מצפון לגדרה ומראר בשנים האחרונות לשלטון העות'מאני ועבדו כשכירים בגדרה וסביבתה. יהודה גרזובסקי, ממתיישבי נס ציונה, כתב בדצמבר 1889 ליהושע אייזנשטט מכתב שבו סיפר לו על התיישבות מצרים סביב נס ציונה. הוא גם מסר על הקמת הכפרים סרפנד, בית דג'אן, יאזור, ספריה, עאקר ועוד בידי משפחות מצריות. פלאחים מצרים התיישבו גם באזור לוד-רמלה, בכפרים נעאנה וסתריה, ועבדו כשכירים באזור. גרוסמן קבע שפלאחים מצרים התיישבו ב-21 כפרים במישור החוף הדרומי בסביבות יפו, עזה ורמלה ועד אזור רחובות של ימינו.

הדרום - חמישה כפרים הוקמו במרחב הריק שבשפלה הדרומית, על גבול הנגב. כמו-כן, הוקמו יישובים ליד בית גוברין. מצרים התיישבו, על-פי גרוסמן, גם בצפון הנגב. מצרים התיישבו גם באזורי הנדידה של הבדווים שחוסלו ב-1834 על-ידי איברהים פאשה. גרוסמן דיווח שמצרים התיישבו גם ביהודה ובחברון.

השומרון - גרוסמן קבע שהייתה גם התיישבות מצרית בשכם ובשומרון הצפוני, בעיקר של עריקים.

ערים - מצרים התיישבו גם בערים והקימו שכונות נפרדות בעזה, ברמלה וביפו. על-פי מפת בדפורד מ-1863, המצרים הקימו 11 שכונות ביפו ופרבריה וביניהן אבוכביר, מנשיה, חמאד, אל-דרויש ועוד, שבהן התגוררו מצרים שהגיעו עם צבאו של איברהים פאשה. שכונת אל-עביד הוקמה בידי סודנים, ולחוף מנשיה הוקם כפר דייגים בידי קופטים ממצרים. גרוסמן העריך שמספרם היה 2,000.

משפחות מצריות באום אל-פאחם - על-פי האתר של אום אל-פאחם בשפה הערבית, השתקעו כמה משפחות ממצרים באום אל-פאחם בתקופת הכיבוש המצרי של הארץ. משפחות אל-חבוב, אל-קבטי, אל-זטאם, היכל, חאג' עלי ברכאת נמנו עם קבוצת משפחות ממצרים שהגיעו עם הכיבוש של מוחמד עלי באשה ובנו איברהים ב-1831 והתיישבו באום אל-פאחם, בשכונת מחאמיד. משפחות אבו חסין, אל-בלאבסה, אבו סאלם, מראד, נהיה, הגיעו ממצרים
בתקופת הכיבוש המצרי. איימן אג'באריה פרסם כתבה באתר "ארץ אחרת" בשם "קיצור תולדות הנקודה השחורה", בה סיפר שמוצא המשפחה הוא ממצרים. המשפחה שייכת לחמולה של אבוסעד. שלמה אריה בן אלקנה מצא באום אל-פאחם 1,400 תושבים שמוצאם ממצרים.

משפחות בעלות שם המעיד על מוצאן - יעקב שמעוני קבע שמשפחות רבות בארץ נושאות את שמות המשפחה "אל-מצארוה" או "אל-מצרי", המעידים על מוצאם. רבים גם נקראים על שם כפר או עיר מוצאם במצרים, כמו "אל-דמיאט", "אל-בלבייסי", "אל-אסכנדראני", אבו סיטה= שבט טאראבין מצרים, אל-תרתיר=כפר תרתיר מצרים, ברדאוויל =מצרים, אגם ברדאוויל. קרסל-אהרוני התייחסו אף הם לריבוי השמות המצריים באוכלוסייה הערבית בארץ. הם קבעו שהשם מסארוה אופייני למצרִים שהגיעו עם ובעקבות איברהים פאשה.

הסודנים - חיילים סודנים בצבאו של איברהים פאשה, שהשתתפו בכיבוש הארץ, נשארו בה לאחר תבוסת הצבא המצרי וסיום השלטון המצרי בארץ. הנשארים מנו, על-פי יעקב שמעוני, 80 משפחות שכללו 500-480 נפשות שהתלוו לצבא והתיישבו בצפון השרון, בביצות כברה בכפר ג'סר א-זרקא. יעקב שמעוני קבע שהיו גם סודנים שהובאו לארץ כעבדים לעבודה באחוזות, ושבטים בדוויים באזור עמק הירדן בסביבות יריחו.

עירק: שבט הזועביה - אריה ביתן הביא את עדותו של י' זועבי מנצרת מ-19 באוקטובר 1965, שעל-פי מסורת בקרב בני שבט הזועבייה, הם היגרו מעירק לפני כ-500 שנה לאירביד בעבר הירדן המזרחי. פרופ' זאב וילנאי טען במחקרו שהזועבים, שישבו באזור אירביד בעבר הירדן המזרחי, הוזמנו ב 1873- על-ידי השלטון העות'מאני להתיישב בארץ. הם קיבלו אדמות והתיישבו בכמה יישובים בגליל התחתון ובעמק יזרעאל. שבט הזועביה פרוס על פני שטחים נרחבים. הכפרים הזועביים הם: דחי, סולאם (שונם היהודית), נין (נעים היהודית) ומצר
במועצה האזורית בוסתן אל-מארג'. טמרה, טייבה (עופרה היהודית) ונאעורה (אנחרת בנחלת יששכר) במועצה האזורית גלבוע. ימה, מרג'ה ואיבתאן באזור השרון. המנהיגות מתגוררת בנצרת. י' זועבי אישר גם שבטייבה התיישבה חמולה של זועבי ולכן כונה הכפר טייבה אל-זועבי. אריה ביתן דיווח שהזועבים החליפו את המצרים בכפר מצר. חסרים נתונים על מספרם, אבל בהתחשב בפריסתם הגאוגרפית, מספרם היה משמעותי.

ההגירה מארצות ערב והאיסלאם - האתר של אום אל-פאחם ואתר השמות הפלשתינים הם המקור העיקרי. אתר אום אל-פאחם בשפה הערבית נותן תמונה על מוצאם של תושבי העיר ויכול לשמש דגם להגירה הערבית-מוסלמית לארץ ולמוצאה של האוכלוסייה הערבית-מוסלמית בארץ. תושבי אום אל-פאחם היגרו לכאן מארצות ערב בין שלהי המאה ה-17 לאמצע המאה ה-19. הם הגיעו ממצרים, מעירק, מחצי האי ערב, מעבר הירדן המזרחי, מסוריה, מלוב
ומאלג'יר. דוד גרוסמן הביא במחקרו על מישור פלשת את הרכב האוכלוסייה בכפרי האזור. האוכלוסייה כללה מתיישבים מאזורים אחרים בארץ, מאזור חיג'אז בחצי האי ערב, מעבר הירדן המזרחי, ממצרים ומהחורן. כמו-כן, היו בין המתיישבים בדווים שעברו לחיי קבע. לא נמסרו נתונים מספריים אלא על 6,000 בני השבט צ'קר שהיגרו מעבר הירדן. יעקב שמעוני קבע שחלק ניכר מהמוסלמים בארץ הם ממוצא סורי.

שמות משפחה פלשתינים המעידים על מוצאם: אל-פארוקי=עירק, אל-בגדדי =עירק, זועבי=עירק. משפחת שויח'את מאום אל-פאחם מוצאה מעירק. אבי המשפחה התגורר בצפת עד 1948 ולאחר מכן הביא את משפחתו ועבר לאום אל-פאחם. יש למשפחה קרובים בעירק, בסעודיה, במצרים ובסודן. חלק מהמהגרים התבוללו ונטמעו באוכלוסייה הערבית. הצ'רקסים והדרוזים שמרו על התבדלותם. מכל ההגירות, ההגירה המצרית הייתה המשמעותית ביותר
והיא נטמעה לחלוטין באוכלוסייה הערבית. מהגרים אירופים ואמריקנים נוצרים - באמצע המאה ה-19 הגיעו לארץ חסר מידע רשמי לגבי מספר המהגרים שהגיעו לארץ בשלהי השלטון
העות'מאני.

מהגרים אלה הועברו בירושה לממשלת המנדט הבריטי. מהמידע החלקי ממקורות שונים העריכו החוקרים שמספר המהגרים שלגביהם נמצאו נתונים - לא נמצאו נתונים לגבי הכורדים - היה: - 100,000 - מצרים, כ-10,000 - דרוזים, 13,000 - צ'רקסים, 6,800
- אלג'ירים, 2,000 - טורקמנים, 4,000 - מתואלים, 500 - סודנים, 840 בוסנים, ובסך-הכל - 137,140. נתונים אלה אינם כוללים את הכורדים, האפגנים, הערבים מארצות ערב והבדווים שעליהם, כאמור, חסרים נתונים, וכן את צאצאיהם. הבריטים ירשו 137,140 מהגרים מוסלמים. מספרם של המהגרים מארצות ערב והאיסלאם אינו ידוע, אך סביר להניח שהיה משמעותי. שמעוני קבע שחלק ניכר מהמוסלמים בארץ היו ממוצא סורי ומצרי.

גרוסמן הדגיש את מספרם המשמעותי של המצרים בארץ. נתונים אלה מחזקים את קביעתו של גרוסמן שכ-50% ממספר המוסלמים בשלהי התקופה העות'מאנית היו מהגרים חדשים. מספר המוסלמים ב-1914 היה 525,000. כלומר, מספר המהגרים היה לפחות 250,000. הבדווים היו אף הם מהגרים. הם מנו בתקופה העות'מאנית כ-30,000 לדעת בן אריה, וכ-20,000 לדעת גוטהיל. שביט ואביצור העריכו שמספר הבדווים ב-1915 היה בין 50,000 ל-100,000.

לסיכום, בשלהי התקופה העות'מאנית היו כ-140,000 מהגרים חדשים, כ-70,000 בדווים (מתוך הערכה של 100,000-50,000) ומספר לא ידוע של מהגרים מארצות ערב, כורדים ואחרים. בסך-הכל כ-210,000 (נתונים חלקיים) 50% מתוך וצאצאיהם. הנתונים מאשרים את קביעתו של דוד גרוסמן שב-1914 525,000 מוסלמים היו מהגרים חדשים.

[להמשך קריאה: סיפרי: מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל, 640 - 1914, הוצאת ידיעות ספרים].