|
|
מאיר. מנהיגה ציונית [צילום: כהן פריץ/לע"מ]
|
|
|
|
|
קיימת טכניקה בסרטי אימה לבנות מתח באמצעות זמזום רקע שמלווה סצינה אידילית. הזמזום הולך וגובר עד שהאידיליה מתנפצת בפרצופם של השחקנים והצופים. הזמזום הזה היה מובנה בהליך הקמת המדינה טרם הקמתה והפיצוץ מגיע לבני דורנו.
השתלטות תאי הקרן החדשה לישראל על כל מנגנוני ההפעלה, השפיטה ולמעשה ניהול המדינה, נטועה בדילמה ההיולית של יהדות ארה"ב שהפכה עם השנים לאיל ניגוח מרכזי במדינת הלאום של העם היהודי.
הדילמה שמהותה באיך להחזיק את החבל בשני קצותיו, להיות ליברל אמריקני נאמן, ולתחזק בראש וראשונה את הגולה הארה"בית שפרחה מול הגסיסה של יהדות אירופה, גסיסה שהציפה את הצורך בבית לאומי מבוצר - ליבה של הציונות ההרצליינית, ולתמוך בבית הזה.
את הדילמה הזאת ייצג הפרופסור ריצ'רד גוטהייל, פרופסור יהודי מאוניברסיטת קולומביה ונציג יהדות ארה"ב בקונגרס של באזל. גוטהייל גיבש דעה שהרצל לא מתכוון להקים מדינה ריבונית (שלה גוטהייל התנגד וסבר כי היא "חרגה מגבולות ההיגיון"), אלא מקלט ליהדות אירופה הנכחדת ולכן הוגדרה כ"בית לאומי" ולא כמדינה ריבונית. מנגד, גבר האינטרס המקומי של ביסוס הקהילה היהודית על חשבון הקמת מדינה ובה ריכוז הולך ומעצים של יהודים.
את הזרם האנטי ציוני הובילו בעיקר הרבנים הרפורמיים שמצאו עצמם דחויים לשוליים על-ידי הזרמים הדתיים האחרים ולאחר שכרון מלחמת ששת הימים שהניב בקרבם תוצרים של ציונות פרקטית - הרב הרפורמי אמיל פאקנהיים התנגד אפילו ל"החזרת השטחים" והרפורמים הקימו את הקיבוצים לוטן ויהל וכן ישוב קהילתי בגליל - הר חלוץ, אך שמחה זו לא נמשכה לאורך זמן. ההתנגשות בין הערכים הרפורמיים לבין ההליכים הציוניים במדינה, בדגש על תנופת ההתיישבות ביהודה, שומרון ועוטף עזה דחקו את הרפורמים לזרועות השמאל שם חלקו ערכים משותפים.
יכולת משילות
ההזדהות של הרבנים ומובילי הדעה הרפורמית עם הפרשנות של התנועה הרפורמית האמריקנית למושג "תיקון עולם" - תמיכה בפמיניזם, בתנועה לזכויות האזרח האפרו אמריקני, במאבק הלהט"בי לשוויון, ובהתנגדות למלחמת ויטנאם, הובילה את הרפורמים שלנו בהכרח לבקר בחריפות את מהלכי ישראל בסכסוך הישראלי-פלשתיני ואף לתמוך בצד הפלשתיני תוך הזדהות עם הנרטיב שלהם.
לא יהיה זה הוגן להתעלם ממנהיגים ציונים אמריקנים כמו גולדה מאיר, הנרייטה סולרד, אבא הלל סילבר, בן ציון נתניהו, לואי ברנדייס, שמואל בלום, שלדון אדלסון ואחרים שפעלו כתף אל כתף ובמלא מרצם לתמוך בפרויקט הקמת מדינת ישראל, ואת אנשי מח"ל שלחמו במסגרת צה"ל במלחמת השחרור וסייעו בגיבושו, אבל הזרם המרכזי שהובל על-ידי ליברלים ורפורמים הלך, גבר, התרחב והפך בהדרגה לאנטי ציוני במהותו, למרות ההצהרות שהם עושים ציונות בפרשנות שונה.
כל ההליך הזה הניב ישויות כמו הקרן לישראל חדשה, קרן ווקסנר והג'יי סטריט שנתמכו על-ידי הממשלים הדמוקרטיים בארה"ב והצליחו באמצעות הון עתק, כיבודים ופיתויים אחרים לייצר תשתית יציבה שהלכה, העמיקה וייצרה מנגנון של Deep State השולט בפועל במדינת ישראל כאשר הדמוקרטיה, מהלכיה וכלל האנרגיה שמושקעת בה הפכו למעשה לקרקס גרוטסקי שבו אנחנו ממלאים שני תפקידים - צופים וליצנים.
וכך הגענו עד הלום שאיבדנו יכולת משילות, אפשרות סבירה להקים ממשלה יציבה ומתפקדת והעסק הולך ומתדרדר. הזמזום במערכה הראשונה הלך וגבר עד שהתפוצץ בפנינו במערכה האחרונה. מובן שלכל הרעה הזאת יצרו לנו כתובת - ביבי נתניהו, שעבר הליך מסודר ונתמך תקשורתית של דמוניזציה. ביבי אשם כמובן בכל (ולא שאינו נושא בחלק מהאשמה וזה נושא למאמר אחר). האינדוקטרינציה הצליחה.
אליעזר יערי שהיה מנכ"ל הקרן לישראל חדשה הצהיר בצהלה ב-1999 עם בחירתו של אהוד ברק לרה"מ - "ניצחנו". היה זה ניצחון קצר שתוצאותיו עגומות, כעת תורו של המנכ"ל הנוכחי דניאל סוקאץ' לצאת בהכרזה דומה ונראה שתוצאותיה יהיו עגומות יותר.
סוף-סוף הערבים הצביעו ברגליים נגד המשותפת
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
