הבן החמישי בהגדה של פסח (ג') <br>

סיפור ההגדה של פסח הוא סיפורם של גֵּרִים, בני ישראל, שלחמו נגד שררה של מונרכיה מצרית, שתוך שעבוד כלכלי קשה והטלת עבודות פיזיות קשות מאנה לאפשר להם לשמור על זהותם הלאומית ועל מאווייהם להיות חברה ולחוש את תחושת בני חורין כעם.

משמעות זו של ההגדה חובה עלינו לממש בחיינו בארץ הזו. חובה עלינו לשקוד על כך שלַגֵּר הגָּר בתוכנו תינתן אפשרות לשמור על זהות נכסיו התרבותיים והלאומיים, בדיוק כמו שאנחנו ביקשנו לעצמנו. עלינו להימנע מלקטלג את הגֵר כבן חמישי, שאנחנו מדירים אותו.

בהגדה של פסח, אחרי שהילדים קראו את "מַה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה", אנו מגלים את המצות. המסובים לשולחן הסדר משיבים בקטע, הנפתח במלים המזכירות לנו עבר היסטורי: "עֲבָדִים הָיִינוּ בְּמִצְרַיִם" ומסיימים את הקטע בהבטחה לקיום המצווה: "מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם", ואף מוסיפים: "וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הָרֵי זֶה מְשֻׁבָּח".

למעשה אנו מזכירים לעצמנו, כי גֵּרִים היינו בארץ מצרים ותודעת הגר היא חלק מהמורשת ומהמסורת, ואני מבקש להוסיף את הַגֵּר הַגָּר אתנו לבן החמישי. חשוב שנקרב אותו אלינו. אני מצר על כך, שתודעת הגר האומרת לנו: "כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" לא פילסה לה דרך במעשה היום יומי החברתי והפוליטי שלנו.

אנחנו איננו משוחחים עם שכנינו החיים בחברון באותה ענווה ויחס של כבוד לבני המקום, כפי ששוחח אברהם אבינו עם תושבי חברון בעת משא-ומתן על רכישת מערת המכפלה. בראשית פרק כ"ג פורס בפנינו את אברהם אבינו, המשדר ענווה, צניעות והערכה לערכיו של האחר. לָכֵן האחר, בן אותה עיר גומל לאברהם באותה מידה של כבוד.

המשפט המשמעותי בשיחה, זה המשפט שאומר אברהם אבינו לאנשי חברון - "גֵּר וְתוֹשָׁב אֲנִי עִמָּכֶם". לעומת דיווח חם ואוהב של בראשית פרק כ"ג, חיי היום יום מדווחים לנו שיח ומעשה אלים ועוין של אדוני הארץ כלפי אנשי חברון וכלפי האוכלוסייה הערבית החיה ביהודה ובשומרון. היחס הוא כאל נתינים זרים, שמאז 1967 חיים תחת כיבוש. מכאן גם השוני ביחסם של אנשי חברון כיום כלפינו.

תודעת הַגֵּר של ההגדה לא לוותה את כנסת ישראל בהחלטה על הרפורמה. אפילו את המחויבות שלנו כלפי הקרקע היא הפכה לבן החמישי עם אפיונים מכאיבים של בן חורג. כנסת ישראל התעלמה מההוראה המפורשת בחוק המקראי: "וְהָאָרֶץ לֹא תִּמָּכֵר לִצְמִיתוּת... כִּי גֵּרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם". אותו ביטוי של "גֵּר וְתוֹשָֹב", המופיע בסיפור המקראי בספר בראשית, מופיע במדויק גם כן בניסוח חוק המקרקעין המקראי.

עובדת היות עם ישראל גר במצרים מניעה את החוק המקראי לדרוש מאיתנו יחס של אהבה כלפי הַגֵּר הַגָּר בתוכנו: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

יחס החמלה לגר, שביקש החוק המקראי להנחיל לנו כחברה, הפך במציאות היומיומית לבן החמישי, שלא הוזמן להיות שותף לטקס של סיפור החרות שלנו. הַגֵּר הוא לא רק בבחינת הבן החמישי שלא הוזמן לסעודת החג, אלא הוא גם לא הוזמן על ידינו כל השנה לזכות באותן זכויות שיש לנו כעם, שמצֻוֶּה לזכור, כי עבדים היינו וגרים בארץ זרה שהתנכלה לאבותינו.

בשבת פתחנו את קריאת פרשת השבוע עם החומש השלישי ספר ויקרא. בהמשך נגיע בספר ויקרא לפרשת "בהר" לפרק כ"ד פס' כ"ב: "מִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כְּגֵר כְּאֶזְרָח יִהְיֶה, כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם". את "הַמִּשְׁפָּט הָאֶחָד" חובה עלינו ליישם.