בבלפור אין כל חדש

על הספסל בתחנת האוטובוס בכיכר בלפור, ירושלים, שאלה אותי מישהי אם זו ההפגנה האחרונה בה אנו משתתפים. משכתי בכתפיי. אם רוח קמצא ובר קמצא תשתלט על העבודה ומרצ ואפילו כחול-לבן ולא יניחו להקים ממשלה נורמטיבית ניאלץ להתמיד ולהגיע לכאן. וככל שיתארך הזמן עלולה ההזדמנות ההיסטורית להישמט בין אצבעותינו. הלילה צריכה הייתה לקום ממשלה, אך טרם.

לרגעים השתעשעתי לפסוח הלילה על ההפגנה. אך כאשר שמעתי מפי עורך הדין גונן בן יצחק כיצד המשטרה עוצרת מפגינים ונוטלת את רכושם בלי להגיש אפילו דוח תפיסה, ובעיקר על לא עוול בכפם, ידעתי כי אסור להניח לעצלות לגבור עלי.

כפי שאמר זאת בנאומו אחד מאישי הציבור הראויים ח"כ אלי אבידר מ"ישראל ביתנו" כי אסור באיסור חמור להוריד את הרגל מעל דוושת ההפגנות. לא לשקוע בשאננות. להמשיך עד הסוף, ולקוות לטוב.

ההפגנה היא עדיין האמצעי היעיל במאבק נגד בנימין נתניהו. אישים כמשה (בוגי) יעלון ויאיר גולן מוסיפים להגיע. גם כל תנועות המחאה (הערת הסתייגות: לא אוהב את השירים על שרה נתניהו). מוכרחים להמשיך מפני ש"זה הריב לא נגמר הוא עדיין", כלשונו של זאב ז'בוטינסקי בהקשר אחר.

נשוב אלייך כיכר בלפור. יבוא יום ונטייל בה עם נכדותינו ונכדינו לספר מה אירע בה מול בניין הטרה-סנטה. כיצד הדמוקרטיה עברה בה החיאה. כמו בלחן על שארם א-שיח' ממלחמת ששת הימים: "את בליבנו תמיד".