שלמה ז'ליכובסקי שוב שר

בין העצורים היה מיודענו שלמה ז'ליכובסקי. שלמה היה ידיד נעורים של אבי מן העיר פָּביאָניצֶה, מרחק 20 ק"מ מערנו. התקשינו להאמין כי שלמה המלבב, החייכן וטוב הלב נעצר. הוא נראה כ"אציל פולני", אמרו עליו הבריות, בשל שערו הבלונדי, אפו הקטן והסולד, ועיניו הירוקות החמות שהציצו מאחורי משקפיים במסגרת מוזהבת. אנו הילדים אהבנו את האיש אהבת נפש. כאשר שלמה ביקר בבית הייתה אווירת חג. שלמה ז'ליכובסקי, זמר הטנור הנפלא, הליצן במשתאות החסידים של פורים, שאותנו הילדים הוא שעשע במיוחד. המבוגרים החשיבו אותו כבר אוריין חריף, שמסוגל לצטט פסוקים כמו אנציקלופדיה מהלכת.

החששות התאמתו. הם תמיד התאמתו בתוספת הבלתי צפוי. הגרמנים הכינו את הכל בקפידה. כאשר השמש עמדה בטבור הרקיע וקהל שוכני הגטו הצטופף מסביב לגרדום, והנאצים ומלוויהם התבוננו מחלונות מסביב, כיושבים ביציע המכובדים, הובאו עשרת היהודים במשאית והועלו למשטח. ידיהם היו כפותות מאחור והם הועלו לגרדום, אחד אחד. הגרמנים הגביהו את משטח התלייה כך שכול אחד ואחד, גם אם הוא נמוך קומה, יוכל לראות את המחזה.

הנה שלמה ז'ליכוסקי עולה למעלה כמעט בקפיצה, כאילו הוא עולה על דוכן החזן לפני תפילת מוסף בחג שבועות. הוא משחיל את ראשו לתוך הלולאה במרץ רב ומבקש מן השוטר להדק אותה היטב. הוא מאיץ בעמיתיו לגרדום לעשות כמוהו. מישהו מבין הקורבנות צועק "נקמה יהודים, נקמה. אל תשכחו לנקום את דָמֵנו". בכי חרישי, כמעט כמו אוושה במדבר, נשמע עובר בין הקהל. לפתע הרחש פסק ודממה מוחלטת ירדה על הזירה בכיכר של זדונסקה-וולה. ואז כמו במעמד הר סיני, העם ראה את הקול, קולו של שלמה ז'ליכובסקי. הוא לא דיבר. הוא שר לאלוהים כמי שעומד לפני התיבה לפני הקהל הגדול ביותר בחג מתן התורה.

הוא שר "שמע ישראל אדוני אלוהנו אדוני אחד" פעם ועוד פעם ועוד פעם וחבריו לגרדום שרים אחריו והקהל למטה ממלמל בקול חנוק. הגרמנים נדהמו. הם נראו מבולבלים. תופעה כזאת לא הייתה כתובה בספרי ההדרכה שלהם. אולי גם בהם נגע קול הטנור האדיר. הגרמנים קפאו על מקומם. היהודים רעדו והתייפחו. אולי יקרה נס, אולי יעצרו ברגע האחרון, הרי זה לא לפי המתוכנן. וכי לא מגיע לעם ישראל סוף, סוף איזה נס. אבל הנס לא בא. הגרמנים התעשתו וניתנה הוראה למשוך את המשטח.

עשרת היהודים התנדנדו על החבלים. מיד הוצבו סולמות גדולים והגופות הורדו והושמו במשאית, כאילו חששו הנאצים שאם יתמהמהו, יגיעו מרכבות האל משמיים ויאספו אליהם את הקדושים. חזרנו לביתנו. אבא לא חזר. המכות שניחתו עלינו השכם והערב בגטו עשו את שלהם ובמשך הזמן ההלם והייאוש הפכו אותנו למין "זומבים" - מתים מהלכים שרואים הכל ולא חשים יותר. אבל גם העיניים שייבשו עוד הצליחו לסחוט שארית הלכלוכית שנשתמרה בהן כדי להקל על הנפש הגוועת. הטפטוף היה לזליגה והזליגה לזרימה והבכי המר הפך למתוק, הנה אנו עדיין בני אדם, עדיין לא כלתה דמעה מעינינו. עדיין אנו מסוגלים להיטהר, לחוש, לבכות על שלמה, להתייפח על עצמנו, בשרנו ונשמתנו.

משורר השואה והגבורה, יצחק כצנלסון כתב בשיר על שלמה ז'ליכובסקי, שהתגלה מתחת להריסות גטו וורשה: "שירו שמיים וארץ-שירו כל ש"י עולמות, הריעו. הרנינו: השם ז'ליכובסקי שלמה. כי שם האדם הוא הגדיל על ארץ, כבוד האדם הוא הגביה. שירו, דברו לו שיר. ראו דמותו, היא זורחת. היא דמות הקדוש מזדונסקה וולה".

ואף על-פי כן ולמרות הכול, המאמינים האמינו באמונה שלמה שאנו מצויים בשלבים המכריעים של מלחמת גוג ומגוג, שבעקבותיה יבוא המשיח. היו ששמעו את פעמיו, וכל אקציה חדשה וכל גזירה שנגזרה חדשים לבקרים רק הגבירה בהם את האמונה. ואני הקטן באמת לא הבנתי מנין תעצומות הנפש הללו, מהיכן האמון הבלתי מסויג שאליהו התשבי אוט, אוט, אוט יופיע וכולנו נצא מאפלה לאור גדול ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה.

כיום אני חושב שאם האדם נולד בצלם כמו שלמה ז'ליכובסקי, זאת הייתה שעתו היפה ביותר, בעוד אלוהים מקור הבריאה בכבודו ובעצמו הסתתר כאחד האדם באחת משעות השפל שלו.