בחירות לנשיאות

אי שם בסביבות 2007 כתבתי בפעם הראשונה על הבחירות לנשיאות. זו הייתה ההתמודדות השנייה של שמעון פרס (בפעם הראשונה הפסיד למשה קצב) עד שהפך לנשיא. רובי ריבלין שהתמודד מולו והפסיד יצא למצלמות עם דמעות.

ואז כתבתי: "נזכרתי בקרנבל התקשורתי של הטקסים האלו להכתרת הנשיא. ברגעים הספורים שצפיתי בזה, הרגשתי בעיקר את תחושת העונג, של כלי התקשורת שקיבלו בחזרה את המדינה שלהם. שבע שנים לפני, כאשר נבחר משה קצב לנשיאות, נפתחו מהדורות הבוקר ותוכניות האירוח בעצבות יגון ואנחה. דור המייסדים הרגישו, כך לפי הבנתם, כי גנבו להם את המדינה ממש מתחת לאף. הם לא היו מוכנים לסלוח, ועתה באה מנוחה לייגע. בעיתון "ידיעות" הסבירו את מסעות התקשורת למען בחירתו של פרס. כיצד הפכו את גילו של פרס מנקודת חסרון ליתרון, "אני מבטיח שיום אחד אמות" אמר פרס בעצת המומחה, ומיד נכמרו רחמינו על המסכן.

טפטפו לנו השכם והערב שהאדם הזה שעשה כה הרבה בחייו צריך סוף-סוף לקבל מתנה - נשיאות. כאילו שנשיאות הינה פרס ניחומים עבור אלו שתמיד ניסו והגיעו קרוב. כאילו שנשיאות הינה תוכנית תעסוקה לקשישי הפוליטיקה. ההתחבטויות הקשות שעברו חברי הכנסת שלנו בדבר בחירת הנשיא יצאה מכל פרופורציה. עם כל הכבוד, הצבעותיהם בוועדות הכנסת משפיעות על חיינו יותר מהצבעתם לוועדת הקישוט של המדינה, כך שהליכתם השפופה אל הקלפי ומבטם המיוסר היה די מיותר.

אני, לומר את האמת, לא ממש מבין את הצורך בדבר הזה שנקרא נשיאות. כל המתמודדים מדברים תמיד על כך, שהם כנשיאים ישקפו את המוני העם ויחברו בין הקבוצות השונות של יהודים-ערבים, דתיים-חילוניים, מרכז-פריפריה וכו' אבל כמה מהם באמת עשו זאת? כמה תרמו נשיאים כאלו ואחרים לחיזוק העם היהודי והקבוצות השונות. כמה תרמו לחיצות הידיים שלהם בסוכת הנשיא, לחיזוק מורשתנו היהודית? הם תמיד הצהירו להיותם אוזן קשבת למצוקות האזרח ואני תהיתי לכמה משפחות נצרכות סייע בית הנשיא השנה?

פתאום למול עינינו צומחת מנהיגות מקבילה לממשלה ולעומד בראשה (מה שחשבנו שקורה רק ברשות הפלשתינית), בדמות הנשיא שמרגיע שהוא כאן רק כדי לסייע. לסייע, למה? האם הוא ידבר בשם ראש הממשלה? במקומו? במקביל? ומה הוא יכול לעשת שראש הממשלה לא יכול?
ההכרזות כי עתה ישוב הכבוד למוסד הנשיאות ולמדינת ישראל בעולם הינם ללא יסוד. האם יוקרתה של ישראל תלויה בדמות אדם כזה או אחר שיכהן בה כנשיא"? חלפו להם שבע השנים הטובות או הרעות (תלוי את מי שואלים) ושוב הגענו לבחירות לנשיאות. הפעם רובי ריבלין קיבל את הפרס.

וכך כתבתי לפני שבע שנים, בשנת 2014: "אנחנו כבר מגיעים לישורת האחרונה לבחירת הנשיא, וזה בדיוק הנושא שמדובר בפרשת השבוע החולפת - פרשת הנשיאים. זכור לי הטור שכתבתי בזמנו לקראת היבחרו של שמעון פרס לנשיאות. אי-שם, לפני שבע שנים, יצאתי נגד מסע ההתגייסות למינויו של פרס. לא בגללו אלא בגלל העובדה הפשוטה - אין צורך בנשיא... סיפרו לנו שהוא יאחד את העם, והעם מאוחד עד כדי כך שפשוט לבכות. אמרו שהוא יחבר בין המרכז לפריפריה - עובדה, יש רכבת מדימונה לבאר שבע פעמיים ביום. סיפרו שהוא יהיה אוזן קשבת לכל העם - והוא באמת קשוב לכל העם - נסו לתפוס אותו בטלפון.

מבקרים אחרים טוענים - לנשיא יש מזכיר צבאי ועוד בדרגה בכירה, למה? האם הנשיא מחליט על יציאה למלחמה או שמא על גיוס מילואים? האם הוא בקבינט הביטחוני? היכן בהגדרת התפקידים נמצא ולו בדל של רמז על שייכות של נושא צבאי לנשיא? תקציבו של הנשיא הנוכחי המריא (כמה מעניין לומר את זה על מישהו שנמצא בחו"ל יותר מאשר בארץ) מ-21 מיליון שקלים ב-2007 ל-62 מיליון שקלים ב-2013. תפקיד הנשיא הוא ריק מתוכן ומיותר.

אני זוכר טור של יאיר לפיד מלפני כמה שנים, שטוען את אותה טענה. האם הוא יהיה מוכן להוביל מהלך לביטול המוסד היקר והמיותר הזה? האם הוא, שדרש בתוקף ביטול משרדים מיותרים, קיצוץ בביטחון וקיצוץ בקצבאות כדי לתרום לקופת המדינה, יהיה מוכן לחסוך לנו 62 מיליון בשנה? ומה יקרה עם העם, הפריפריה, והאוזן הקשבת? אני מניח שיש כאלו עושים את זה חינם. בלי מזכיר, מנכ"ל, לשכה ובית".

חלפו עוד שבע שנים ועולם כמנהגו נוהג. הדבר שכולנו מסכימים לגביו הוא שמשנה לשנה אנחנו מפולגים ושונאים זה את זה יותר ויותר. הנשיא לא עזר. בשנת 2020 עמד תקציב נשיא המדינה על 88 מיליון שקלים כשבשנת 2019 הוא עמד על 54 מיליון שקלים. כפי שאתם רואים הנשיא הצנוע שלנו ריבלין משאיר לפרס אבק בכל תחום ההוצאה המיותרת הזו, ועל זה כולנו משלמים. אז בפעם הבאה ששר או חבר כנסת ידברו אתנו על בזבוז, על הוצאות מיותרות, על תקציבים לחרדים או תקציבים לשטחים, שיגידו קודם כל אם הם הצביעו בבחירות לנשיאות, ומה הם עשו כדי למנוע את הבזבוז הענק הזה. ועד אז מתכוננים לבחירות הבאות באמצע השבוע.

ואם מרים פרץ הייתה שואלת אותי (והיא לא) הייתי ממליץ לה לרדת מזה. למה לה? מה זה יוסיף לה ומה זה ייתן לה? היא עושה הרבה יותר היום. זוכה להרבה יותר כבוד והערכה. בלי לשכה בלי יועצים ובלי שטיח אדום. למה לנו לרדוף אחרי הזנב של עצמינו?