הקונפליקט הישראלי-פלשתיני אינו בין לבנים לשחורים

הליברלים בעולם המערבי, באירופה ובארה"ב מפרשים את הקונפליקט הישראלי-פלשתיני כבעיה של גזענות של לבנים לשחורים כמו בארה"ב. הפלשתינים הם השחורים המסכנים והמדוכאים וישראל "הלבנה" היא גזענית שיצרה מדינת אפרטהייד. האג'נדה הזאת הפכה את הליברלים במערב לשונאי מדינת היהודים והביאה אותם לשתף פעולה עם ארגונים פלשתינים, הדוחים את ערכי הליברליזם המערבי, נגד ישראל. הליברלים לא נותנים לעובדות להפריע להם בטיפוח האג'נדה האנטי-ישראלית. אבל, מי שמכיר היטב את העובדות ההיסטוריות יודע שבין האג'נדה זאת והמציאות אין כל קשר. אין כל דמיון בין בעיית הגזענות בארה"ב ומצבם של השחורים לבין הקונפליקט הישראלי-פלשתיני שהוא קונפליקט לאומי בין שני עמים.

העובדות


היהודים מעולם לא השתייכו לגזע הלבן

כבר בתנ"ך חולקה האנושות, כידוע, לשלושה גזעים עיקריים: שם, חם ויפת. היהודים משתייכים כמו הערבים לגזע השמי, לא ליפת, לגזע הלבן של בעלי השער הבלונדי והעיניים הכחולות. המונח אנטישמי קובע בפירוש שהיהודים הם גזע שמי שנוא. הערבים השמיים מעולם לא היו אהודים בעולם המערבי. מה קרה שהביא לשיתוף פעולה בין ארגונים פלשתינים בעלי השקפות הדוחות לחלוטין את ערכי הליברליזם המערבי ובין ליברלים מערביים? יש האומרים - אנטישמיות, גזענות כלפי יהודים. אבל, סביר להניח שמדובר קודם כל בבורות, באי ידיעת העובדות ובהשוואות חסרות בסיס ואולי גם באנטישמיות. הליברליזם המערבי הוא בעל תפישה קוסמופוליטית המנוגד ללאומיות אבל, משום מה, רק הלאומיות היהודית מפריעה להם. הליברלים מוזמנים לבקר בארץ ולבדוק כמה בלונדינים בעלי עיניים כחולות יש בקרב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל המתחלקת לבהירי עור, שחומים ואף שחורים.

הקונפליקט הישראלי-פלשתיני הוא קונפליקט לאומי לא גזעי

הקונפליקט הישראלי-פלשתיני הוא קונפליקט בין שני עמים הרבים על אותה טריטוריה. הקונפליקט החל לאחר הצהרת בלפור ב-1917 אבל בעיקר לאחר הענקת המנדט על ארץ ישראל לבריטניה. ב-1918 היו בארץ 519,000 תושבים הערבים ש-50% מהם היו מהגרי עבודה שהגיעו לארץ בשלהי השלטון העות'מאני. כלומר, מדובר באוכלוסייה של כ-250,000 בלבד. בארץ לא הייתה מעולם מדינה ערבית-מוסלמית אלא רק כיבוש ערבי-מוסלמי של כ-400 שנים ששלט באוכלוסייה נוצרית ברובה עם מיעוט יהודי ושומרוני.

המנהיגות הערבית המקומית של אוכלוסייה זו, שראתה עצמה כשייכת לסוריה רבתי, סירבה להכיר בזכויות ההיסטוריות של העם היהודי על הארץ והחלה במאבק נגד היישוב היהודי בארץ ונגד ממשלת המנדט כדי להביא לחיסול המנדט והכרה בארץ - פלשתין, לגירסתם - כארץ ערבית/מוסלמית. המאבק הזה הביא בהדרגה להתגבשות זהות חדשה, ערבית-פלשתינית, שהגדירה עצמה כאומה רק בשנות ה-60 של המאה ה-20.

העם היהודי הוא עם עתיק שראשיתו לפני אלפי שנים אך המנהיגות הפלשתינית מסרבת להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ובזיקתו לארץ שהם קוראים פלשתין. מקור השם פלשתין הוא מימי הקיסר הרומי אדריאנוס (135 לס') שהחליט למחוק כל קשר בין העם היהודי לארץ לאחר דיכוי אכזרי של מרד בר-כוכבא, ושינה את שמה לפלשתינה על שם שפלת החוף, פלשת, הנקראת ע"ש הפלישתים שבאו מאיי יוון במאה ה-12 לפנה"ס ויסדו שם 5 ערי ממלכה בשפלת החוף הדרומית.

ממשלת המנדט שהייתה אמורה לעזור ליהודים בהנחת היסודות לבית לאומי ליהודים מעלה ביעודה והעדיפה את הערבים על היהודים בשל אינטרסים אימפריאליים. הערבים היו הרוב במזרח התיכון ובידיהם היו נפט, תעלת סואץ ועוד. ממשלת המנדט לא הייתה מעוניינת ביצירת רוב יהודי בארץ וחוקקה חוקים נגד עליית יהודים לארץ, נגד השתלטות יהודית על אדמות ואף העלימה עין מההסתננות הבלתי חוקית של ערבים לארץ מסוריה, מלבנון, מעבר הירדן, ממצרים ועוד... כך גדלה האוכלוסייה הערבית ובצירוף של ריבוי טבעי והגירה הם גדלו ל-1,200,000 ב-1947, בעוד שהאוכלוסייה היהודית הגיעה רק ל-650,000.

הפלשתינים הם קורבנות מדיניות מנהיגיהם

המופתי חג' אמין אל חוסיני הביא את "הנכבה" על ערביי הארץ. בתקופת המנדט הבריטי, המדיניות הבריטית התייחסה לתושבים הערבים כאל נחשלים שיש לקדמם וניהלה מדיניות של "אפליה מתקנת" שכללה שחרור הפלאחים הערבים ממלווי בריבית וגובי מיסים שעשקו אותם והקמת בנקים להלוואות מצד אחד וגביית מיסים על-ידי מערכת גבייה ממשלתית, מצד שני. ממשלת המנדט שחררה את הפלאחים משליטת בעלי האחוזות, האפנדים-הערבים. הפלאחים קיבלו עזרה בקידום החקלאות, הוקמה מערכת חינוך בכפרים ורשת מרפאות ובתי חולים ממשלתיים לשירותם.

ההגירה היהודית לארץ תרמה לפיתוח כלכלי וליצירת מקומות עבודה. בעלי הון יהודיים וארגונים נוצריים, התנועה הציונית וממשלת המנדט שפיתחו את הכלכלה, משכו לארץ מהגרי עבודה מארצות ערב והאיסלאם שבארצותיהם לא נהנו מאותן אפשרויות. אבל, המנהיגות הערבית בראשות המופתי חג' אמין אל-חוסייני, פעלה בניגוד למפלגת הנשאשיבים שתמכה בשיתוף פעולה עם היהודים, ויצאה למלחמה נגד הבית היהודי ודחתה כל ניסיון לפשרה כאשר ועדת פיל הציעה חלוקת הארץ לשתי מדינות ב-1936.

בזמן מלחה"ע השנייה כרת המופתי ברית עם הנאצים. הוא תיכנן בשיתוף עם הנאצים הרעלת מערכת המים בגוש-דן כדי להרעיל את תושביה היהודים, תוכנית שנמנעה על-ידי הבריטים. המופתי גם תמך בהקמת מחנות ריכוז ליהודים בארץ בהנחה שרומל ינצח את מונטגומרי בקרב אל-עלמין ב-1942. למגינת ליבו רומל לא ניצח והתוכנית ירדה מעל הפרק. לאחר המלחמה הוא הוכרז כפושע מלחמה אבל, המשיך ממקום מחבואו לפעול נגד הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם ב-1947 סרבו הערבים לקבל את החלטת החלוקה והמופתי יצא למלחמת השמד נגד היישוב היהודי ושכנע את מדינות ערב והתושבים הערבים לצאת למלחמת חורמה ו"לזרוק את היהודים לים". היהודים נלחמו כשגבם אל הקיר וניצחו. תופעת הפליטים הערבים-פלשתינים היא תוצאה של מדיניותו של המופתי. תחילה הוצע לתושבים הערבים לעזוב זמנית עד שהיהודים יחוסלו, אבל, ניצחונות היהודים הביאו לבריחה המונית מהארץ מחשש לנקמה. רק מיעוט גורש בשל שיתוף פעולה נגד המדינה היהודית שקמה במאי 1948.

אני נולדתי בתקופת המנדט ומכירה את העובדות כילדה ונערה ולא רק כהיסטוריונית. המדיניות הערבית-פלשתינית מאז הקמת מדינת ישראל-הערבים והפלשתינים המשיכו במלחמת חורמה נגד מדינת היהודים באמצעים דיפלומטיים וצבאיים ובטרור כדי לחסלה. שני הצדדים סבלו מקורבנות רבים בשל פעולות טרור של "התנועה הלאומית הפלשתינית" והמלחמות שכפו מדינות ערב על ישראל ב-1948, 1967 וב-1973.

הפלשתינים דחו כל הצעה לשלום ולהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל מ-1947 ועד הסכם אוסלו ב-1993. המנהיגות של הרשות הפלשתינית שהוקמה כתוצאה מהסכם אוסלו המשיכה במדיניות זאת. הרשות הפכה כל מו"מ למאמצי סחטנות לוויתורים חד-צדדים מצד ישראל. כך היה ב-2000 בוועידת קמפ דויד ובשאר המו"מתנים. ב-2008 סרב אבו מאזן להגיד "כן" להצעת אולמרט אם כי הודה בשיחה עם כתב ה"וושינגטון פוסט" שהצעתו הייתה טובה מזו של קמפ דויד. אבו מאזן דחה אפילו את הצעת אובמה-קרי ב-2014 למרות שזה היה ממשל אוהד לפלשתינים ואובמה היה ביחסים מתוחים עם נתניהו. אבו מאזן סירב לשתף פעולה עם הנשיא טראמפ. בסה"כ דחו המנהיגים הפלשתינים לפחות 6 הצעות להקמת מדינה לצד ישראל והשאירו את בני עמם לסבול במחנות הפליטים. מאז הקמת הרשות הפלשתינית לא עשתה הרשות כל ניסיון לשקם או לפחות לשפר את מצבם של הפליטים, למרות מיליוני הדולרים שהוענקו לה על-ידי ארה"ב, אירופה ומדינות נוספות. הכספים הגיעו לכיסיהם של מנהיגים מושחתים.

החמאס השתלט על עזה ב-2007 - בניגוד להנהגת פתח הטוענת לתמיכה בפתרון של שתי מדינות, החמאס קורא בגלוי לחסל את מדינת היהודים והתעמולה שלו מופנית גם להסתה נגד יהודים. מאז השתלטות החמאס הפכה האוכלוסייה הפלשתינית לקורבן למדיניות הטרור. הם לא זכו לקידום מצבם אלא הפכו למגן אנושי לפעולות הטרור של החמאס. כספים שהוענקו כדי לשפר את מצב האוכלוסייה שימשו בידי החמאס להתעמצות צבאית נגד ישראל. ירי הטילים על אוכלוסייה אזרחית במדינת ישראל אילץ את ישראל להגיב בפעולה צבאית ב-2008, 2014 וב-2021. אומנם הצבא הישראלי פעל נגד ארגוני הטרור בלבד ועשה כמיטב יכולתו לא לפגוע באזרחים, אבל, במלחמה פגיעה באזרחים היא בלתי נמנעת.

במדינת ישראל אין אפרטהייד

האזרחים הערבים הם שווי זכויות על-פי מגילת העצמאות של ישראל, אם כי קיימת עדיין, למרבה הצער, מדיניות של אפליה ובחוגי הימין קיימת גזענות כלפי ערבים. דווקא בשנים האחרונות יש התקדמות רבה בהשתלבות ערביי ישראל בכלכלה, במערכת הבריאות ובתחומים נוספים. במדינה בה יש שופטים ערבים ומנהלי בתי חולים ערבים וחברי פרלמנט ערבים זוהי עלילה לקבוע שיש אפרטהייד. רמת החיים של ערביי ישראל טובה מזו של רבים במדינות ערב. למדיניות האנטי- ישראלית של המפלגה הערבית המשותפת יש חלק בעידוד הניכור בחברה הערבית וטיפוח האנטגוניזם.

תחת שלטון הרשות הפלשתינית

בגדה המערבית אין אפרטהייד. ההפרדה בין האוכלוסייה הפלשתינית והיהודית אינה תוצאה של משטר אפרטהייד אלא תוצאה של העובדה שבגדה הייתה אוכלוסייה פלשתינית וישראל הקימה התנחלויות. ההפרדה היא תוצאה של יחסי האיבה ובעיות ביטחון. יש שלטון פלשתיני האחראי מבחינה אזרחית על מרבית האוכלוסייה. הכיבוש מתבטא בכך שישראל אחראית על הביטחון ומקימה התנחלויות.

הממשלה הפלשתינית האחראית על ענייני האוכלוסייה מבחינה אזרחית יכלה לנצל את מיליוני הדולרים שנתרמו לה על-ידי ארה"ב, אירופה ומדינות נוספות כדי לחסל את מחנות הפליטים ולפתח את הכלכלה אבל דבר לא נעשה לשיפור חייהם. היכן כל המיליונים? בכיסי מנהיגות מושחתת. הרשות הפלשתינית תומכת, לכאורה, בפתרון של 2 מדינות אבל, במציאות, פועלת לדמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל בעולם ומערכת החינוך שלה מטפחת את השנאה לישראל.

הרשות הפלשתינית אינה מנהלת שלטון דמוקרטי. אין שוויון. הנוצרים נירדפים ורבים היגרו מהרשות הפלשתינית. בית לחם ויישובים נוצריים התרוקנו מרבים מיושביהם. אין גם חופש ביטוי ועיתונאים נאסרים בשל פרסום ביקורת על השלטון הפלשתיני. כבר שנים שלא נערכו בחירות ברשות הפלשתינית.

ממשלות הימין בישראל אחראיות גם הן להעדר שלום

עד עליית הימין לשלטון חתרו מנהיגי היישוב היהודי בתקופת המנדט ורוב ממשלות השמאל הישראלי (פרט לתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים עד הסכם אוסלו) לפשרה ולהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. כל ההצעות נידחו על-ידי הפלשתינים. כתוצאה מכך אזרחי ישראל חדלו להאמין במדיניות השמאל והשלטון עבר לימין המתנגד להקמת מדינה פלשתינית. הפלשתינים הם אלה שהביאו להשתלטות הימין על ישראל. אומנם ראשית ההתנחלויות הייתה בעידן שמעון פרס שהושפע מהתנועה המשיחית של הדתיים הלאומיים אבל, רובה ככולה נעשתה בידי הימין.

לסיכום, הקונפליקט הישראלי-פלשתיני אינו קונפליקט בין לבנים לשחורים אלא בין שני עמים הנאבקים על אותה טריטוריה. התנועה הציונית שהחזירה חלק מהעם היהודי למולדתו ההיסטורית היא "שיצרה" את העם הפלשתיני כתגובת נגד ללאומיות היהודית, והוא שהגדיר עצמו כעם לראשונה לאחר אמצע המאה ה-20.

בישראל אין אפרטהייד ובגדה המערבית יש שלטון פלשתיני האחראי מבחינה אזרחית על מרבית האוכלוסייה. הכיבוש מתבטא בכך שישראל אחראית על הביטחון. הליברלים במערב תומכים בשלטון פלשתיני מושחת ואנטי דמוקרטי שאינו דואג לאוכלוסייה ותוקפים את ישראל שהיא המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון.

הפלשתינים יכלו לחיות במדינה פלשתינית לצד ישראל מאז 1936. עד 1967 לא היו התנחלויות ולפחות ב-6 הזדמנויות מ-1936 דחתה המנהיגות הפלשתינית כל פשרה, וכך, ממשיכים הפלשתינים לחיות במחנות פליטים בשל מדיניות מנהיגיהם. ובאשר לערביי ישראל. בהזדמנויות שונות התברר שהם אינם מעוניינים לעבור לחיות במדינה פלשתינית. רמת החיים שלהם בישראל עולה על זו שבגדה ובעזה וברבות ממדינות ערב.