"בית היהלומים"- היה ואיננו עוד

"כאכסניה לחבורה הצבעונית הזאת (כמצוין בחלק הראשון של הפרק "פיגומים") שימש "בית היהלומים". בית מגושם דמוי ממגורה שניצב בין השכונות רוממה ומקור ברוך בירושלים, ושימש באותם ימים ציון דרך לאלה שרצו לבקר בגן החיות התנ"כי השכן. בית היהלומים הוקם בשנות החמישים על-ידי החברה הכלכלית לירושלים במסגרת אתגר לתיעוש הבירה. המפעל נכשל ובשנות ה- 60 התרוקן מיושביו ונשאר אנדרטה לחלומות נוצצים. איש לא חשב שהוא ישמש אכסניה לטלוויזיה. הטלוויזיה אמורה הייתה לשכון בקריית השידור שתוכננה על-ידי מומחים הולנדיים בגבעת רם בשכנות לקריית הממשלה, לכנסת ולמוזאון ישראל. בראש הפרויקט עמד איש הרדיו נקדימון רוגל, והוחל אפילו בביצוע תשתית הפרויקט .כאשר אצה לגיבתון( מנכ"ל רשות השידור) הדרך להקמת הטלוויזיה הוא בחר בבית היהלומים כאכסניה הראשונה שלה. רוגל פרש במחאה- מן הפרויקט, ומאוחר יותר ניסה לעניין בו את פרופסור אליהוא כץ(ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה).כץ לא גילה התלהבות. היו לו בעיות בוערות יותר וספק אם ראה בעין יפה את השכנות הפיזית של הרדיו והטלוויזיה בבית השידור המתוכנן.

"צוות ההקמה"(של הטלוויזיה- צ.ג) מצא בבית היהלומים אולמות מלאכה גדולים ומוזנחים וכניסה שדורשת שיפוץ. בשלב הראשון שופצו שלוש הקומות האמצעיות, והצוות התמקם בקומה התחתונה והעליונה. בין שתי הקומות פעלה מעלית ששבתה מרבית הזמן. מאוחר יותר היו נתקעים בה רצים עם סרטים דקות ספורות לפני שידור מהדורת החדשות. הבניין דמה אז לבורסת יהלומים יותר מאשר לבית טלוויזיה. ליד חדריי המנהלים התגודדו תמיד קבוצות אנשים, שעשו מאמצים נואשים להתחרות בקולות של הפטישים והציוד המכאני. כולם היו בתנועה מתמדת, באו והלכו. במסדרונות התרוצצו מפיקים בפועל במאים בכוח, ספקים עם תלושים בעבור מוצרים ושירותים שלא שולמו. לאורך האולמות עברו עגלות עם פיתות וסטייקים, וילד רץ הלוך ושוב כשהוא מכה ברצף בקלידים של פסנתר שעמד שם. בלשכתו של ראש הצוות התקיימה ישיבה מתמדת שהתחילה בשעות הבוקר ונמשכה עד לשעות הלילה המאוחרות. בדרך כלל בהשתתפות אותם אנשים. הם דנו בעיקר על מבנה המערכת ועל תפיסות והשקפות והקדישו מעט זמן לנושא ההשתלמות של כוח האדם. התוצאה הייתה שהקורסים נוהלו בצורה חובבנית ומרושלת, בהפסקות גדולות והמשתלמים הקלו בהם ראש.

לאחר פרק זמן הוחלט למיין אנשים למדורים שונים. המיון לא נעשה על-פי מבחניי התאמה אלא על-פי בחירה עצמית של המועמדים השונים. לחדשות נרשמו בעיקר עיתונאים. חלקם אנשי הרדיו כמו דן שילון, יעקב בן הרצל, טוביה סער, מיכה לימור, עזריה רפפורט ואפרים אבא. אחרים היו אנשי עיתונות כמו אלי ניסן, דליה שחורי, יהודה כותן. וחלקם בוגרי בתי ספר לקולנוע ולטלוויזיה כמו מוטי קירשנבאום. אחרים נרשמו כבמאים. והיו כאלה שבחרו בתפקיד של "מנהלי במה", כי התואר "מנהל" קסם להם. הכל היה פתוח, היוזמה הייתה חופשית, משל היו יורדי הספינה "באונטי" של תומס מוריי.

לא היה ציוד מתאים לצילומי הרצה וכמה מן הצלמים היו צריכים להביא מביתם מצלמות וציוד עזר. לכל צלם הצמידו ארבע מפיקים. לאחד הצוותים בראשות הצלם הבכיר דודו הירשפלד, לימים מנהל הצלמים, הוצמד בחור מקנדה שהשכלתו הפורמלית הייתה משפטים. כמעט כל רעיון קבל אישור לביצוע. אבשלום כץ איש הרדיו, הגה רעיון להפיק תוכנית על הקיץ הישראלי, בשם "אבטיחים של קיץ". על ההפקה הוצאו אלפי ל"י ולא יצא ממנה דבר. מפיק בשם אבישי כהן, ששובץ בטעות בתקן של מומחה זר, ביקש להפיק תוכנית על פסטיבל הריקודים בקיבוץ דליה. הצוות יצא למקום ללא תאורה והיה צורך לערוך את החומר באופן קפדני. העריכה נמשכה חודשיים ולאחריה נותר סרט של עשרים דקות. בבית הטלוויזיה נהגו אז לומר, כי מן הפקה שעלתה רבבות תצא שקופית מוצלחת.

גם בתחום הנוהל והסדר הזכיר המקום את המערב הפרוע. כאשר הספרן הישראלי מחק בטעות סרט וידאו, הוא זכה למכות נמרצות מהבמאי הראשי האירי. בקֶלֶט נרשמו מדי יום תלונות על חומר שצולם ונעלם. במערכת החדשות, שהייתה בשלבי הקמה נוצרו לטיפונדיות וכל עורך דאג לגייס כתבים בשירות המהדורה התורנית שלו. זאת הייתה תוצאה ישירה מכך שלא הייתה יד מכוונת. אליהוא כץ דגל בביזור לאורך כל הזירה. הוא לא ראה עצמו כמנהל שתלטן המטיל מרות תוכנית וניהולית. אלא כהוגה ומשכנע, שעובד עם קולקטיב יוצר. קראו לו "הנביא" ואמרו שעסק בחזון יותר מאשר בטלוויזיה.

כץ יליד ארה"ב לא רצה באמריקניזציה של השידורים. שיתוף הפעולה עם רשת סי.בי.אֶס האמריקנית לא נראה לו מלכתחילה. הוא עבד אתם כמי שכפאו שד. אל טאנגֶר נציג הסי בּי אֶס נראה לו איש עסקים מצליח מבוסטון שהתייחס לטלוויזיה כאל עניין מסחרי, שבו יקנו וישדרו בזול סחורה אמריקנית .גם האווירה בטלוויזיה הלימודית לא נראתה לו. הוא חשב שהיא סטרילית מדי, קרה וממוסגרת. כץ לא ראה בטלוויזיה בהכרח שירות יומי. הוא סבר שהיא צריכה לפעול מדי יום, אם יש צורך בכך, ואם יש מה לשדר-איכותית. פעם התבטא בלצון שחלומו הגדול הוא להודיע לצופיי הטלוויזיה, בתום יום שידורים: " זה הכל לעת עתה ואין לנו יותר בשבילכם עד לתוכנית המיוחדת בעוד שלושה ימים"

מתוך" בית היהלומים- סיפור הטלוויזיה הישראלית" ספריית הפועלים 1986.

מן הרגע הראשון עמד "צוות ההקמה" בפני התקפה נמרצת מבפנים ומבחוץ. בפנים היה זה הוועד המנהל של רשות השידור .לצוות הייתה זיקה חוקית לרשות, חרף פעילותו האוטונומית כביכול. עצם ההפרדה המנהלית של הטלוויזיה מן הרשות הייתה לצנינים בעיני חברי הוועד המנהל. זה בא לידי, בין השאר בהתייחסות לפרופסור כץ בישיבות, אשר במהלכן או שמתחו ביקורת קשה על "צוות ההקמה" או שהתעלמו מראשו וראו בו איזה הוזֶה כמו זה מלָא-מָאנשָה.

מבחוץ היו אלה שדרים בכירים של קול ישראל שגמרו אומר לעשות הכל כדי לטרפד את צוות ההקמה אלה נהלו מערכה כפולה. גם נגד חנוך גיבתון וגם נגד צוות ההקמה, והזירה שלהם השתרעה מבית היהלומים ועד לכנסת וכל מה שבאמצע. בעצם גם הממסד וגם אנשי קול ישראל ראו בצוות ההקמה משהו זמני מאוד, ואם ימצאו פתרון פוליטי לחנוך גיבתון שלא יהיה יותר "קאזוּס בֶּלי"- הטלוויזיה, שנולדה מחוץ לרחם, תחזור אל חיקה של אימא רשות השידור. כפי שזה אכן קרה. בינתיים משרדי הממשלה, ובעיקר האוצר, ידיהם היו קמוצות מאוד בעזרה לרך הנולד .ובהעדר כספים אפילו למשכורות, שלא לדבר על חובות כרוניים לספקיי השירותים השונים, גם בפנים הייתה תסיסה. ועוד הערה מתבקשת. אליהוא כץ הכיר יפה את המצב בקול ישראל על כל התככים שנטוו בשתי וערב. עד כדי כך, שהוא העדיף בעלי פוטנציה מפוקפקת על שדריי הרדיו הוותיקים והמנוסים. כל זאת כדי שאותם "מטעני צד" לא יתגלגלו למפתן "צוות ההקמה".

משום כך התוצאה הייתה ידועה מראש. לכך יש להוסיף את הדעה ההזויה של הממסד שהקים את צוות ההקמה באשר לכשרותו לפעול בצורה מסודרת ללא הכנה והבשלה מספקת . וזה מוזכר ב"בית היהלומים". בקיץ 1968 במלאת שנה למלחמת ששת הימים צה"ל קיים את מצעד הניצחון לציון האירוע. הטלוויזיה לוותה את האירוע על כל חלקיו בצורה כמעט מושלמת .זה נעשה באיזה מאמץ סיזיפי של גיוס עליון של אנשי מקצוע זרים וישראלים, ערב רב של דוברי שפות שונות בקשר הפנימי במהלך ההפקה, קשירת חבלים קרועים, התרת פלונטרים ברגע האחרון, סתימת חורים וחזרות אין סוף, תושייה של יחידים והכנות של יום ולילה וגם תקציב, תוך אלתורים של הרגע האחרון.

זה היה אקט חד-פעמי שאילת המזל פרשה עליו את כנפיה והנס בא לעזרתה. אבל הממסד ובעיקר השר הממונה ישראל גלילי רצה להוכיח שהנה יש טלוויזיה והיא פועלת יפה ומביאה לכול בית בישראל את המראה הנשגב. לכן יש לפתוח את האורווה ולצאת לסוסים לדהור. אליהוא כץ נחרד. הוא התנגד בכול תוקף. הוא טען שהטלוויזיה זקוקה לפחות לשנה כדי לשדר בצורה מסודרת. וזאת הייתה גם דעתו של עוזי פלד. הדבר היחיד ששניים אלה יכלו לעשות היה להתפטר. אבל הם קיוו, להערכתי לשווא, שאולי הדינאמיקה תעשה את שלה במעט הזמן שנועד להָרָצות. בנסיבות של אז היא עשתה את ההפך מזה. ואכן עם הפתרון הדיפלומטי שנמצא לחנוך גיבתון ומינויו של שמואל אלמוג למנכ"ל הרשות, הטלוויזיה שבה לחיקה של הרשות, וכץ ופלד התפוטרו.

בהכירי את פרופסור אליהוא כץ, מקרוב לא רק כסמכות בתחומי המדיה והחברה, כפי שציינתי, אלא כאדם חכם ובעל טביעת עין חדה, יש רק נימוק אחד שאני יכול להעלות לקבלת התפקיד ולהמשיך בו לזמן מה .הסיבה העיקרית שנראית לי שהוא הסכים לקבל את התפקיד, ואף להמשיך בו לנוכח המכשולים המקצועיים הרבים שנערמו ללא הרף, המוקשים הפוליטיים והנסיבות הבלתי אפשריות- הייתה "רעיונית". הוא האמין, אפשר בנאיביות, ובנחישות שאפיינה אותו, שהוא יוכל לעשות כאן טלוויזיה שונה מזאת האמריקנית שהוא הכיר וכמעט תיעב. אולי משהו מקורי ישראלי, גם בדרך הניהול .לאמור איזה קולקטיב רעיוני יצירתי. הוא סמך על עוזי פלד שיוכל להתגבר על הקשיים הרבים שקשה לתארם אשר מנעו ניהול מינימאלי תקין. אלה היו מהמורות שבשום מקום לא ניתן היה בהם להקים טלוויזיה טובה, אם בכלל, ובוודאי שלא במדינת ישראל.

עם כל זאת, וחרף כל הקשיים, צוות ההקמה של "בית היהלומים"- ב"מסה ומעש"- trial and error -היה הבסיס לטלוויזיה הישראלית ואכסניה ובית גידול לשדרים מעולים של חדשות, של סרטי תעודה ושל דרמה שלא לדבר על ענף הספורט שפעל ברמה הבינלאומית. בתקופת "צוות ההקמה" הופקו כמה תוכניות שעד היום אני רואה בהם תוכניות טובות וראויות. ועם הזמן "בית היהלומים" היה מפעל של אבני חן יצירתיים שזכורים ומצויים בפזורה הטלוויזיונית, עד עצם היום הזה.

יהי שם "בית היהלומים" מבורך.