הרצל שפיר איננו

מותו של אלוף הרצל שפיר בשיבה טובה מסמל בעיניי את היעלמות דור תש"ח. נותרו עמנו רק מעטים, רובם בשנות התשעים לחייהם ייבדלו לחיים טובים, שיכולים להעיד על המאבק לעצמאות ועל מלחמת הקוממיות. כפי שאמר בזמנו גנרל דאגלס מקארתור, "גנרלים נמוגים".

כך, הדור של ילדיי ושל נכדיי ילמדו על התקופה, כמו על תקופות אחרות בהיסטוריה, ממה שתועד בעדויות ובמסמכים וממה שנכתב בספרי היסטוריה. להערכתי, לא תועד הכל, וחלק גדול מהתיעוד אינו משקף נכונה את מה שאירע, ולא במקרה. כך, תיאור מלחמות ישראל - מהמאבק בכיבוש העותמני ובכיבוש הבריטי ועד ימינו - חסר, מוּטֶה מאוד, ובלשון המעטה אינו מדויק.

שפיר היה מפקד מבריק, שהוסב לשריון, והיה מח"ט 7 בתחילת שנות השישים. משם הגיע עד למועמדות לרמטכ"ל בתחילת שנות השמונים, אלא שהצהרה פומבית שלו סיכלה את מינויו. הוא מונה למפכ"ל המשטרה, ועזב אחרי תקופה קצרה, כיוון שהסתכסך עם ד"ר יוסף בורג, שר הפנים, שהיה ממונה על המשטרה, בעניין "תיק אפרסק".

לדעתי, פרישת שפיר מהצבא הייתה אבידה גדולה לביטחון הישראלי. ספרו על מלחמת יום הכיפורים, שיצא לאור אשתקד, מלמד, שלא נס ליחו, ונותר מצביא מבריק, שמבין היטב בענייני צבא - זן נדיר בקרב הגנרלים שלנו. ניתוחיו חדים, ואין בהם מלל מיותר, או שחצנות, גם כשביקר את הרמטכ"ל דוד אלעזר וגם כשתיאר את מעשיו במלחמה. חבל על דאבדין דלא משתכחין.

שמונים שנה

בית "מערכות" הפיק חוברת מיוחדת של מאמרים, שהופיעו משך השנים בכתב-העת של הצבא על הפלמ"ח - מעשה ראוי לחלוטין, למרות שכבר כתבתי לא אחת, שאני מפקפק בחשיבות המוגזמת, שמייחסים בלי ביקורת לארגון, ובעיקר, למורשתו.

מחתרת לח"י ציינה השנה גם כן שמונים שנה להקמתה, ולא יצאה חוברת מיוחדת של מאמרים, שפורסמו עליה ב"מערכות"; ואצ"ל ציין שמונים לייסודו לפני כמה שנים - גם כן ללא חוברת מיוחדת של "מערכות". אין לי שום תמיהה על כך, כיוון ש"מערכות" מאפיין את הפוליטיזציה של צבאנו, שלא עברה מן העולם, למרות השמועות. מִקום המדינה הייתה מגמה ב"מערכות" לא להזכיר את "הפורשים", ולהמעיט בחשיבותם. אם איני טועה, כתב העת הצבאי לא פרסם שום מאמר על "הפורשים"מאז ייסודו. [גילוי נאות: אי-שם בעברי ערכתי את "מערכות"].

בלימה רכה

כעשרים וחמישה ישראלים מתים מדי יום בממוצע מקורונה מאז שקמה ממשלת הכחש והמרמה של בנט-לפיד-ליברמן-עבאס. זו מדיניות של בלימה רכה, לכאורה, של המגיפה. כשנסעתי לבדיקה במרכז הרפואי שיבא, הזדעזעתי לראות את השילוט הענק, שהתגאה בכך, שאנו חיים עם הקורונה ... לא כולנו.

עשרים וחמישה מתים ביום אינם מזעזעים את היסודות כמו תאונת האוטובוס בצפון, שנהרגו בה חמישה בני-אדם. כזכור, כעשרים וחמישה הרוגים בשנה בממוצע גרמו לבריחתנו המטורפת מדרום לבנון בריצת אמוק, תוך הפקרת בעלי-בריתנו מצד"ל.

ראש הממשלה הרעה הזאת השמיץ את מערכת הבריאות שלנו בנאומו בעצרת האו"ם - מעשה נבזה של שקרן עלוב. עתה, בשובו ארצה, הוא מנסה לפייס את מערכת הבריאות, שהופקרה בידי ממשלתו, וכורעת תחת עומס מיותר לחלוטין, שגרמה מדיניות העיוועים של ממשלת בנט-לפיד-ליברמן-עבאס.

יעתרו

משרתים בצבא, בחיל-הים, בנחתים ובחיל-האוויר האמריקניים מתכוונים לעתור לבית המשפט העליון של ארצות-הברית, כדי שיבטל את הפקודה, שמחייבת אותם להתחסן נגד קוביד-19 לנוכח המגיפה.

ארבע הזרועות האמריקניות הודיעו, כי על כל המשרתים בהן להתחסן תוך שלושה חודשים; וָלא - יפוטרו מיד. הפקודה גרמה למחאה גדולה בשורות המשרתים, ובעיקר, בקרב מחלימים מקורונה, שגם הם חויבו להתחסן.

כתשעים אחוזים מהמשרתים בארצות הברית כבר התחסנו, כך הודיע דובר הפנטגון, והשאר - פחות מ-400 אלף - ייאלצו להתחסן, או שיפוטרו, אם בתי-משפט פדרליים לא יעצרו את ביצוע מהפקודה. לדבריו, חלק מאלה שטרם התחסנו קיבלו רק זריקה אחת נגד קוביד-19.

בשנות השבעים התגלגלו בבתי-משפט אמריקניים החוקים, שחייבו חגירת חגורות בטיחות במכוניות וחבישת קסדות לאופנוענים, עד שלבסוף אושרו, אחרי דיונים מתישים. האם צפוי לחיסון נגד קוביד-19 גורל דומה? כעת יש בבית המשפט העליון האמריקני רוב שמרני, שמרגיז מאוד את הדמוקרטים, ובעיקר, את הפרוגרסיווים, ואין ביטחון, שיפסוק נגד הפקודה.

שונאי ישראל

השיח האנטי ישראלי בתנועה הפרוגרסיווית האמריקנית הקצין, וחדר לשיח המרכזי של המפלגה הדמוקרטית, שם גברו הקולות לבחון את הסיוע הצבאי של ארצות הברית לישראל ואת סיועה הכלכלי. בכך, הפכה המלחמה בעזה [מבצע "שומר החומות"] לאבן-דרך משמעותית בתהליך ארוך-שנים של איבוד התמיכה המסורתית הדו-מפלגתי בארצות הברית בישראל, כך קובעת חוות-דעת של מכון "ראות".

השיח הפרוגרסיווי מתייחס לסוגיות בינלאומיות דרך הזווית של המאבק לצדק חברתי בארצות הברית. לפיכך, העוינות לישראל התבטאה כך שישראל תוארה בשיח הפרוגרסיווי כממסד מדכא לבן, שנלחם בפלשתינים, שגוון עורם שחום. הדבר הבולט ביותר בשיח הפרוגרסיווי בזמן המלחמה הייתה התקפה על היחסים המיוחדים של ארצות הברית עם ישראל. דפנה קאופמן, הכותבת הראשית של המסמך: "האתגר למעמד גופים יהודיים ופרו-ישראלים בשמאל האמריקני הוא, למעשה, איום על המעמד הדו-מפלגתי של ישראל, אבל גם על מעמד הממסד היהודי בארצות-הברית ועל הקשרים בין ארצות-הברית לישראל".

מסמך אחר של מכון "ראות" מנטר מגמות בקרב התנועה הפרוגרסיווית ואת השפעתן על ישראל ועל יהדות ארצות הברית. המסמך עוקב אחרי שלושה אירועים עיקריים במדיניות חוץ, שבלטו בסיקור ובפרשנויות: נסיגת ארצות הברית מאפגניסטן, התגובה האלימה של הרשות הפלשתינית נגד פעילי זכויות אדם, וביקור ראש ממשלה ישראל בבית הלבן, כפי שהם מתבטאים בשיח הפרוגרסיווי. המשותף להם הוא ההתמקדות בישראל כחלק ממנגנון העריצות הלבנה, שמשפיע על יחסי הכוחות החברתיים בארצות הברית.

נמצא, העדר כמעט מוחלט של גינוי האלימות של הטליבאן מצד הפרוגרסיווים, בעודם מתמקדים בביקורת על ישראל. הפרוגרסיווים גם הפכו ביקורתיים יותר כלפי האלימות של הרשות הפלשתינית, שמתוארת בשיח הפרוגרסיווי כקבלן-משנה לשמירת הכיבוש הישראלי.