בספרו החדש מתפייס חיים באר עם אביו <br>

חיים באר ביצע מעשה אמיץ בספרו החדש "צל ידו" (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2021, 315 עמ') כאשר התוודה בו, שבספרו האוטוביוגרפי הקודם, "חבלים" משנת 1998, לא הציג באופן מהימן את דמותו של אביו, אברהם רכלבסקי. בעקבות וידוי זה הגדיר לעצמו את המטרה לספר שיכתוב על חיי אביו: "אני חייב להעריך מחדש את דיוקנו כאמיגרנט חסר כל מעמד חברתי, אדם תלוש, דובר עברית דלה ומשובשת, דיוקן שעיצבתי לעצמי כל השנים" (עמ' 204).

כלומר: כאשר ניגש לכתוב את הספר "צל ידו", היה ברור לגמרי לחיים באר ההבדל בין שני הספרים: "'חבלים' נכתב מנקודת ראותה של אמא, ואילו הטקסט הבא, לכשייכתב, יהיה מנקודת ראותו של אבא", כך "שבוא היום, כשצמד הספרים יעמוד על המדף זה לצד זה, יהיו השניים כמין בגד דו-צדדי, שפעמים לובשים אותו על צידו האחד ופעמים על צידו האחר" (עמ' 165).

חיים באר אפילו נתן את דעתו על התמיהה שתתעורר על ספרו החדש כאשר יתברר לקוראיו שאביו מוצג בו באופן מנוגד לאופן שכבר הונצח בספר "חבלים", ועל כן הכין תשובה גם לכך: "בדבר זה בלבד מוֹתר הסופר על מי שאינו סופר - היכולת לתקן בספר את מה שהוחמץ בחיים, ולשוב ולחיות כביכול את המציאות פעם נוספת, והפעם כשהיא מתוקנת וחפה מכל עוולה ומשגה" (עמ' 134).

באופן זה קבע חיים באר בעצמו את המטרה האצילית שהועיד לספרו זה: לספר את סיפור חייו של אביו, אברהם רכלבסקי, חמישים ושבע שנים אחרי שהלך לעולמו בגיל שבעים ושלוש, ללא העלבונות והכעסים שצבר כלפיו בימי ילדותו ובימי נעוריו, וללא ביקורתה הקשה של אמו על אביו: "שלמרות כל ניסיונותיו להעמיד פני אלטרוּאיסט, אדם שטובת הכלל וטובת הזולת עומדות תמיד לנגד עיניו, למעשה הוא אֶגואיסט ואֶגוצנטרי, אחד שדואג רק לצרכיו" (עמ' 243), אלא רק על-פי הרקע התקופתי שקרא בספרי ההיסטוריונים על המאורעות ברוסיה במחצית הראשונה של המאה העשרים ועל-פי המידע שאסף על אביו בעשרים השנים שחלפו מאז פירסם את "חבלים".

תוכנית הכתיבה הזו שהועיד באר לספר על חיי אביו הייתה ברורה וגם ניתנת למימוש בדרך פשוטה, שגם אותה הגדיר באר לעצמו באחד מפרקי הספר החדש: "מי שהצטייר בעיני לאורך כל השנים כאמיגרנט מחוק וכנוע שהחיים מחצו אותו משום שלא ידע לעמוד על שלו, התייצב לפני עתה - - - כאיש העולם הגדול שההיסטוריה בחמת זעפה ביקשה פעם אחר פעם לשלול ממנו את חייו, או לכל הפחות למחוץ אותו ולהתאמו לצרכיה. פעם ראשונה עשתה זאת האנטישמיות האוקראינית, בפעם השנייה הקומוניזם הסובייטי, ובפעם השלישית והמכאיבה ביותר עשתה זאת העבריוּת הישראלית הבזה ליהודים הגלותיים ילידי השטעטל החיים ונושמים יידיש ופסוקים קדושים" (עמ' 160).

שלוש התקופות הללו בחיי אביו של באר יכלו לפרנס טרילוגיה - ולוא נכתבה, הייתה משלימה מחסור גדול בסיפורת הישראלית לעלילות בעלות זיקה עמוקה להיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה - ועל כן תמוה בעיני, איך יכול היה חיים באר לסטות בספר הזה במידה כה קיצונית הן מתוכנית הכתיבה ההגיונית שהגדיר לסֵפר על חיי אביו והן מהמטרה האצילית שהועיד לתוכנו.

טירת הרפאים של ד"ר ליוורנו באוסטריה

כלומר: במקום לפתוח את הספר "צל ידו", שנועד להיות הספר על חיי אביו במקביל ל"חבלים" שהיה הספר על חיי אמו, בתיאור ריאליסטי ועובדתי של החיים בעיירה אוֹבְרוּץ' במחוז ז'יטומיר באוקראינה הרוסית, שבה נולד אביו בשלהי המאה התשע-עשרה, ולהתקדם משם באופן עקבי וכרונולוגי אל האירועים בתחנות חייו הבאות, ובמיוחד באלה שהתרחשו לו מאז שעלה לארץ ב-1936 ועד שנפטר משבץ-לב במהלך ביקור אצל אחיו בנהלל (עמ' 79), החליט חיים באר משום-מה להתחיל את הספר משיחת הטלפון שקיבל במרס 2019 מהרל"שית של ד"ר רָפָאֵל ליווֹרנו, מייסד הקונצרן "הרפּוּן", שעשה את הונו מסחר חובק-עולם בדגים.

רל"שית זו, ד"ר הילה אֶנגֶל, הציגה לחיים באר את הצעת ד"ר ליוורנו, שהחליט להנציח במפעל פילנתרופי את זכר אמו שנולדה באותה עיירה: להתארח במשך חודשיים בטירה שרכש באוסטריה כדי לפגוש באחת מחמש קומותיה, בקומה "שער השמים" (עמ' 52), קבוצה של קשישים מן העיירה אוֹבְרוּץ' כדי שיספרו בהנחייתו זיכרונות שנשתמרו אצלם ממנה, כדי שאלה יצורפו לספר העתיד להיכתב על תולדות אוברוץ' ועל הקהילה היהודית שהייתה בה, עד שרוב בניה נרצחו במלחמת העולם השנייה.

את תוצאותיה של שיחה זו סיפר חיים באר במאה ועשרים העמודים הראשונים של הספר "צל בידו", שהם כשליש מהיקפו, שבהם הסביר את לבטיו ואת נימוקיו להיענות להצעה שתאמה את רצונו לכתוב ספר על אביו וגם קסמה לו בתשלום הנכבד שהובטח לו. כמו-כן האריך בתיאור פגישת ההיכרות שלו עם ד"ר רפאל ליוורנו (עמ' 39-29), ששטח בפניו את היקף מפעלו הפילנתרופי ואת חזונו, שאולי בעתיד יימצא "מי שיבקש ביום מן הימים להקים לתחייה את העיירה היהודית המזרח-אירופית" - אג'נדה ש"נדחקה הצידה בעולם התרבות הישראלי" (עמ' 40).

באותם מאה ועשרים העמודים כלל באר גם את שתי נסיעותיו מוינה אל הטירה בקוֹבֶּרְסְדוֹרְף: הראשונה עם הרצל שיקגו, נהג מונית ש"ירד" מישראל והתמחה באוסטריה בהסעת "דוֹסים" מהמולדת אל אתרי-הקבורה של צדיקים ורבנים (עמ' 28-17), והנסיעה השנייה בחברת הרל"שית של ד"ר ליוורנו (בעמ' 52-40), שבדרכם אל הטירה סחטה ממנו את ההודאה המטְרימה הבאה, שחשיבותה תתברר לקורא בהמשך העלילה: "אני חייבת לברר איתך אם אתה מאמין באמת שתפגוש ביום מן הימים את אבא שלך ותשוחח איתו כמו שאנחנו משוחחים עכשיו", והוא השיב לה: "אני, בין שארצה ובין שלא, מאמין בעל כורחי בהישארות הנפש ובעולם הבא" (עמ' 43).

ואחרי העמודים שהקדיש לשתי הנסיעות הללו, הוסיף חיים באר כחמישים עמודים נוספים לסיור מודרך בשתיים מהקומות של הטירה המסתורית והמוגנת היטב (עמ' 102). תחילה בקומה השלישית שבה שוכן הארכיון "אוֹברוּצ'ר נוישטאט" בניהולה של ההיסטוריונית ד"ר וֶרה שָׂרָף, ואחר-כך בקומה החמישית, קומה שניתן לה השם "הווילון", שבה הייתה הסוויטה שנועדה לשהותו בטירה. עד מהרה יבין חיים באר את ההשפעה הגדולה שהשפיעו עליו ביקוריו בשתי הקומות הללו של הטירה, אשר העמידו במבחן את אמונתו "בהישארות הנפש ובעולם הבא". כבר בקומת הארכיון החל לטפח בחובו את התקווה המיסטית הבאה: "אולי אף אצליח לעשות את הבלתי ניתן ולהקים אותו [את אביו] לתחייה", ואחרי שראה את דירת האירוח, "המדיפה כולה צינה וניכור", שהועידו לו בקומת "הווילון", נבטה בו גם התקווה הבאה: אולי "בדירה שחיים אמיתיים לא רחשו בין כתליה אוכל באמת להגיע אל אותה בלתי אמצעִיוּת שתוליד את הפיוס המיוחל [עם אביו]" (עמ' 80).

רמזים מיסטיים אלה אינם אמורים להפתיע את הקוראים שהכירו את ספריו הבֶּלָטְריסטיים הקודמים של חיים באר, שבהם ביטא את הימשכותו העקבית להציץ, בעזרת גיבוריהם, "אל מעבר לפרגוד", שהיא "התאווה האנושית להשביע סקרנות אסורה, ולספק כמיהה אפלה" (עמ' 131) על-ידי הצצה אל העולמות המסתוריים והנעלמים מעיני בשר-ודם, אך קיימים בדמיונם של מיסטיקנים ובספריהם של לא-מעט סופרים (ראה סקירה של ספרים אלה במדפו של חיים באר במאמרי על ספרו הקודם, "בחזרה מעמק רפאים" שהופיע ב-2018 - מאמר שכינסתי בספרי "מן המסד ועד הטפחות", שהועלה השנה באתר "פרויקט בן-יהודה" והינו זמין שם לקורא חינם ובכל עת).

החוקים המשונים של הטירה

הסטייה שביצע חיים באר כבר בתחילת ספרו זה, הרחיקה אותו אחר-כך מן האפשרות לספר באופן ריאליסטי את סיפור חייו של אביו, וכפתה עליו לתאר בהמשך, כיצד הגשים את הפיוס עם אביו, אברהם רכלבסקי, באופן סוריאליסטי-מיסטי, כמיפגש פנים-אל-פנים עם אביו, כשישים שנה אחרי פטירתו, בטירת הרפאים של ד"ר רפאל ליוורונו.

לביסוס טענתי במסה זו, שהסטייה הזו מן האפשרות הריאליסטית אל האפשרות המיסטית הייתה בעוכריו של הספר הזה, אפרט להלן את החוקים התמוהים שנכפו על באר במפגשיו עם הקשישים במסגרת "פרויקט עדוּת" על השטעטל שלהם.

הבולט מבין החוקים הללו היה האיסור שהוטל על קשישי העיירה להזדהות בשם המשפחה (עמ' 86), שכפה עליהם להציג את עצמם במפגשים עם באר רק בעזרת שם הסבתא בתוספת נון סופית, שהיא תוספת חיבה נפוצה לנשים בפי דוברי יידיש. חוק זה הוחל גם על חיים באר שהוצג לקבוצה בשם מינדֶלין, שמה של הסבתא שלו מצד אביו, מינדֶל, אשר נודעה באוברוץ' כאישה אמיצה ונועזת, שעל אף הקור העז והסכנה עמדה במשך שעות ליד שבעת הרוגי הפרעות בטבת תרע"ט (1919) "וגירשה את הכלבים ואת החזירים שהתחילו להיטפל לגופות, עד שנלקחו החללים, בהיתר השלטון האוקראיני, לבית העלמין" (עמ' 176).

אך מוזרים לא פחות היו גם החוק שבמהלך המפגש לא יוגש כיבוד כלשהו למשתתפים בה, וגם החוק שהגביל את משך הפגישה לשעה וחצי שנמדדה באמצעות שעון-חול גדול. על שני החוקים הללו השגיח הג'ינג'י "מלאָכי", שנהג להקים את הקשישים ולהוליכם אל מגוריהם בנפול גרגר החול האחרון מחלקו העליון של השעון הזה אל חלקו התחתון.

כבילת העלילה להנחה סוריאליסטית

עמודי המבוא הרבים האלה על הטירה, על אנשי הסֶגל שמפעילים אותה ועל החוקים המוזרים שהם השגיחו על קיומם, נועדו להכשיר את הקרקע לתנאי המכביד ביותר שציפה לקורא בעלילתו: לאמץ את ההנחה הבלתי-מתקבלת על הדעת, שכל הנפגשים עם באר במסגרת "פרויקט עדות" ב"שער השמיים" היו "נשמות ערטילאיות".

אמנם, תחילה הניח באר שכל המשתתפים ב"פרויקט העדות" יהיו קשישים מופלגים ששרדו מן העיירה שנכחדה בשואה, אבל כבר אחרי המפגש הראשון הבין "שאל השולחן המְשׁוּשֶׁה לא הסבו אנשים ונשים בשר-ודם - - - כי אם נשמות ערטילאיות מבניה ומבנותיה של אוֹברוּץ', שאמנם יש להן דמות-הגוף אבל אין להן גוף. נשמות תועות שנאספו מעולם התוהו, ששם ביקשו תיקון לנפשן, והובאו על-ידי שליחיו של ליוורנו אל הטירה שבשולי קוֹבֶּרְסְדוֹרְף כדי להחיות כביכול את עיר הולדתן ולספר את סיפורה הנכחד" (עמ' 101).

צמד המילים "נשמות ערטילאיות", מצוי בספרי הסוד והקבלה המוקדמים והפך גם למליצה שכיחה בכתבי סופרים מדור התחייה ואילך, אך השימוש בו ברומאן הזה נעשה על-ידי חיים באר כדי לבדות בעזרתו, בעשור השני של המאה העשרים ואחת, את קיום הפגישות פנים-אל-פנים שלו עם אביו כ"נשמה ערטילאית" בקומתה הרביעית של טירה אוסטרית ממשית, המרושתת בכל אמצעי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר להגנת המקום ולתיעוד המתרחש בו.

שיחות הבן עם הנשמה הערטילאית "חווקין"

שוב ושוב חזר באר בהמשך על עובדה זו ביחס לעדים: "בליבי כבר לא היה צל של ספק שדיירי 'שער השמיים' הם נשמות ערטילאיות, או אם לנקוט לשון ישירה, שהם לאמיתו של דבר מֵתים המולבשים בגופים חיים" (עמ' 130), ואף על-פי-כן סתר את עצמו ביחס לקביעה זו בהערה הבאה: "אילו הוסרה המסכה הנסוכה על 'שער השמיים' [קומת הפעילות שבה התקיימו מפגשיו עם העדים] ונחשף לפניי כי דיירי המקום אינם בני-אדם כי אם נשמות ערטילאיות אשר הועלו מן השאול והושבו על-ידי עדת מלאכיו עושי דברו [של "המַניפוּלָטוֹר" ד"ר רפאל ליוורנו] בטירת הרפאים שבירכתי בורגנלאנד, ודאי הייתי מתמלא בְּעָתָה ונָס משם כל עוד נפשי בי" (עמ' 136).

אחרי שתי פגישות מאכזבות עם כל החבורה של "הנשמות הערטילאיות" (עמ' 111-90), הכניס באר שינוי קיצוני גם בעלילה הסוריאליסטית, כאשר פתח בעמ' 110 בפני "הנשמות הערטילאיות" אפשרות לפגוש אותו לשיחה פרטית בחדר נפרד, כשעה לפני התחלת המפגש של הקבוצה. לתפנית הזו בעלילה הקדיש 140 עמ' רצופים (עמ' 264-120), שבהם סיפר על פגישותיו הנפרדות עם "חווקין" (השם שגזר משמה של סבתו, חווה), שהינו למעשה "נשמה ערטילאית" של אביו, אברהם רכלבסקי, שנפטר לפני כשישים שנה. לכן, אין לתמוה שהנחה סוריאליסטית ומיסטית כזו, שהניח באר בבסיס עלילת הספר (מעמ' 120 ועד עמ' 306), איננה יכולה להתקבל כסבירה על דעתו של קורא, גם לא של קורא המתמכר דרך קבע לקריאה של עלילות מהסוּגוֹת השונות של הסיפורת הפנטסטית.

הצעה חלופית לעלילת הספר

במקום הפתרון הסוריאליסטי-מיסטי הזה, יכול היה חיים באר לספר את המידע ששמע מפי אביו בדמות "נשמה ערטילאית", באמצעות התחבולה הישנה שגם יוסף-חיים ברנר השתמש בה באחדים מסיפוריו כדי לתת אמינות ריאליסטית לעלילותיהם. דוגמה ידועה לשימוש שעשה ברנר בתחבולה הזו היא ה"התנצלות מאת המלביה"ד [המביא לבית הדפוס]" בפתח הסיפור "מכאן ומכאן" משנת תרע"א (1911): "מוציא לאור אחד ממכריי פיתני - וָאֶפַּת - להביא בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את הכתבים כדלקמן ["רשימות קטועות ובלתי-מסודרות"], שהוצאתי מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות-הגולה".

אך מפורסמת ממנה היא הפתיחה שהציב בפתח הרומאן "שכול וכישלון" משנת תר"ף (1920): "לפני כמה שנים, בספינה ההולכת מנמל-סעיד לאלכסנדריה של מצרים, חלה במחלת-רוח אדם עלוב ומכוער אחד - - - האיש היה כבן שלושים ושלוש בחלותו - - - ויהי כאשר הורד [מן הספינה], נשאר אחריו בספינה יתום פעוט - צקלון קטן, וממנו נתגלגלו ובאו לידיי קוֹנטרוּסי-רשימות אחדים, שמתוכם נודע לי, כי האיש חלה את חוליו זה לא בפעם הראשונה. - - - וביום הזה, שלמרות כל הפקפוקים בנוגע לצורה, שלא פסקו ולא יפסקו, כמובן, הריני מחליט, סוף-סוף, להטילו לבין הקוראים - את ה'סיפור' הזה! וכמו שהוא אתי בכתובים מאז: בלי תיקונים"!

כלומר: חיים באר יכול היה להימנע מביסוס ספרו החדש על מפגשים סוריאליסטיים עם אביו כ"נשמה ערטילאית", אילו השתמש בתחבולתה שהכיר אותה בוודאות מספריו של ברנר ואילו הקדים את הפתיחה הריאליסטית הבאה (או דומות לה) לספרו זה: "יום אחד הפתיע אותי בכור נכדיו של דודי מנהלל, כאשר בישר לי בטלפון, שבמהלך ניקוי המחסן הישן של המשפחה לפני שיפוצו, מצא מזוודה ישנה ובה גילה, בנוסף לספרי קודש אחדים, גם שש מחברות בלויות ומקומטות הכתובות ביידיש. מאחר שסבו, יעקב, הקפיד לכתוב רק בעברית מאז עלה לארץ והתיישב בנהלל, הוא משער שהמחברות נכתבו על-ידי אברהם רכלבסקי, האח של סבו. ולכן הוא שומר את המחברות ברשותו עד שאזדמן לנהלל, בדרכי אל אחת מהרצאותי באזור, ואאסוף אותן ממנו".

אין ספק שבאר היה אפילו מחזק את אמינותה הריאליסטית של פתיחה זו, אילו הוסיף עליה את העובדה שהזכיר בעלילת "צל ידו", הגדושה במשפטיו של חווקין בשפת יידיש, שהיידיש בפיו "היא יידיש של בית ושל שוק, ולא יידיש של מלומדים וסופרים" (עמ' 70), ואף-על-פי-כן הספיקה לו השליטה שרכש בשפת זו בנעוריו מהוריו ב"בית קוֹמיל" ומסבתו בבתי אונגרין כדי לקרוא את המחברות שבהן סיפר אביו, אברהם רכלבסקי, את סיפור חייו, וגם להחליט לפרסם אותן כלשונן בתרגום לעברית העכשווית.

יתר על כן: מאחר שהשיחות "טֵט-אָ-טֵט" שקיים חיים באר עם "הנשמה הערטילאית" חווקין כבר נוסחו בגוף ראשון, יכול היה להמיר ללא קושי את הפרקים הסוריאליסטיים שכתב עליהן בספר "צל ידו", בפרקי עדות ריאליסטיים ו"אותנטיים" שכתב אביו ביידיש על חייו במחברו שהפקיד בידי אחיו מנהלל, כדי שתוכנן לא ייחשף לזוגתו מנישואיו השניים, אמו של חיים באר. ומי היה מונע ממנו לכלול בגירסה הריאליסטית הזו גם את ההערות שלו על האירועים שהזכיר "חווקין" (הנשמה הערטילאית של אביו) בפרקים הללו, וגם את דברי החרטה שלו (עמ' 237-233) על סעודת האביונים הגרוטסקית שערך לו כאשר הגיע למצוות (עמ' 233-229) ועל אירועים אחרים שבהם אביו הביך אותו לפני עשרות שנים?

וגם זאת חשוב לומר: כי בחסות התחבולה של ברנר היה חיים באר יכול לכלול בגירסה הריאליסטית של ספרו האלטרנטיבי לספר "צל ידו" גם את שני הפרקים המוצלחים ביותר שמצאתי בו, והם שני הפרקים שבהם סיפר בסגנונו המיוחד, המשלב שְׂחוק בדֶמע, על יום ההיכרות הקצר והתכליתי בין הוריו בבית-הקפה הירושלמי "טוּב טעם", שבו החליטו בו-במקום להינשא כדי שלא להזדקן בנפרד כערירים, ועל יום נישואיהם, שבוצע בחטף, בטקס קצר וחסר-גינונים "על מרפסת ביתו של הרב אויערבאך ברחוב מנחם", עם "מניין שהתלקט באקראי", אך התארך אחר-כך בפרידות ממושכות וקורעות-לב של שניהם מיקיריהם בבית-העלמין (עמ' 260-245).

התקופה הרוסית בחייו של אברהם רכלבסקי

אף שבאר מודה כי בעת כתיבת "חבלים" היה ברשותו רק מידע מועט על חיי אביו ברוסיה, מאחר שוויתר עוד בחייו על "האפשרות לחלץ ממנו עוד כמה פיסות מידע אבודות משנותיו ברוסיה" (עמ' 241), יכול היה לגבש, בעזרת שימוש בתחבולה של ברנר, עלילה ריאליסטית מגובשת למדי, מנקודת ראותו של אביו, על אירועי חייו הדרמטיים, שחלקה מתבסס על מה שחקר ומצא מאז פירסם את "חבלים" וחלקה בדוי מדמיונו. טענה זו ניתן להוכיח על-ידי ריכוז פיסות המידע שבאר פיזר בספרו זה על ימי בחרותו של אביו ברוסיה.

ההיסטוריונית של הטירה, ד"ר וֶרה שָׂרָף, הקרינה לבאר סרט מספטמבר 1911, שבה נראה אביו רץ אחרי שיירת המרכבות של הצאר ניקולאי השני שהגיע לאוֹברוּץ' כדי לחנוך את שיקומה של כנסייה שעמדה בחורבנה כחמש מאות שנה. בסרט נראה אברהם רכלבסקי אז בדמותו של "צעיר יהודי שסקרנותו גוברת על פחדיו והוא חומק מביתו ונקלע אל תוך המון אדם ששועט בעקבות הפמליה של הצאר" (עמ' 63).

כמו-כן ראה חיים באר באוסף הארכיוני של הטירה צילום משנת 1913 שבו נראה אביו בתמונה קבוצתית של חברי הסניף הציוני באוברוץ', וצילום נוסף שבו הוא נראה לבוש במדים ובכובע מצחייה של צבא הצאר לצד צעיר אחר שהיה בחליפת פראק ובמגבעת, מלבוש של הסטודנטים באוניברסיטת קייב באותם ימים, אם כי ייתכן שהשניים ביצעו מעשה-ליצנות והחליפו ביניהם את מלבושיהם (עמ' 55).

כסטודנט באוניברסיטת קייב היה אברהם רכלבסקי מעורב בתגרה בין סטודנטים יהודים לבין סטודנטים אנטישמים מאנשי "המאה השחורה". תגרה זו הותירה בכף ידו הימנית של אביו בליטה על גבעת האגודל (עמ' 145), צלקת משֶבר של בקבוק שאחד החוליגנים נעץ בידו. בסיום לימודיו באוניברסיטה עבד אביו תקופה קצרה בבנק הממלכתי (עמ' 142). אך במלחמת העולם הראשונה נאלץ להתגייס לצבא הבולשביקי-קומוניסטי ונלחם בשדות הקטל של קוֹבֶל ושל קייֶב (עמ' 240).

בסיום מלחמת העולם הראשונה, נשא אברהם רכלבסקי לאישה את אהובתו, לְיוֹבָּה, ובשנת 1936 החליטו שניהם לנצל היתר זמני של המשטר ולצאת מרוסיה של סטלין. ואחרי שהשיגו את ההיתרים הדרושים שסיפק לשניהם חבר נעורים מן העיירה, שכבר שירת אז בנ-ק-וו-ד, הם עלו באודסה על הספינה "גָלִילֵאָה" והפליגו בה מרוסיה אל א"י המנדטורית (עמ' 140). לפני הפלגתם נאלצה ליובה להשאיר על הרציף את "כרכי הקלסיקה הרוסית שלה, ובהם הספרים של פושקין ושל לרמונטוב, של גוגול ושל צ'כוב, שבין דפיהם מצאה ניחומים בשעות שהעולם חשך בעדה" (עמ' 142).

שניהם יצאו מרוסיה בחוסר-כל, אך רק רכלבסקי הטיל מאז חרם על השפה הרוסית ודיבר בארץ רק יידיש וגם עברית רצוצה שבה שילב הרבה מילים מיידיש (עמ' 240). בתום חמש השנים שלה בארץ נפטרה ליובה מדום-לב בשנת 1941 (עמ' 206), ואברם רכלבסקי האלמן המשיך להתאבל עליה וגם ייסד לזכרה את בית-הכנסת "בת ציון". הוא המשיך להתאבל עליה בדרכו גם אחרי חתונתו עם ברכה, גרושה ששכלה את שתי בנותיה מנישואיה לבעלה הראשון, וגם אחרי שעברו ביחד אל דירת שני החדרים ב"בית קוֹמיל" ברח' גאולה 10 פינת רח' מיכה, שבה עתיד להגיח אל העולם בנם היחיד, חיים באר.

הדגמה זו, שריכזה רק את אירועי התקופה הרוסית בחייו של אברהם רכלבסקי, מוכיחה שאילו השתמש באר בתחבולה של ברנר, יכול היה לָלוּש בכישרונו הנרטיבי המיוחד עלילה ריאליסטית המתרכזת יותר באביו וגם מספרת את מסכת חייו השלמה מזו הסוריאליסטית שכתב בספר "צל ידו".