חטפו, עינו, רצחו והעלילו

כידוע, לפחות, למאמינים לדברי הכזב של ממשלת בנט-לפיד-עבאס, המציא בנימין נתניהו את השיסוי ואת ההסתה. הם ומפיצי השנאה וההסתה שכחו את ההיסטוריה העקובה מדם של רדיפות יהודים בארץ ישראל בשל אי-הסכמתם עם האידיאולוגיה הסוציאליסטית - כמו המצוד של אנשי "השומר" אחרי יוסף לישנסקי, איש ניל"י, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה; רצח יעקב ישראל דה-האן, מנהיג אגודת ישראל; רצח אליהו שלומי, איש פלוגת בית"ר בהרצליה; ה"סזון"; הירי הפראי על ניצולי "אלטלנה" בניגוד לאמנת ז'נווה (כלומר, פשע מלחמה לכאורה); הפקרת יישובים שלא מאנשי שלומנו (למשל, גוש-עציון, ניצנים, הרובע היהודי בירושלים ומשמר-הירדן) במלחמת הקוממיות לכיבוש בידי צבאות ערב; ועוד מקרים רבים, שהסתיימו בעינויים קשים ובפגיעה פיזית בלוחמים ובמפקדים באצ"ל.

לוחמה מלוכלכת

את הלוחמה המלוכלכת באצ"ל ובלח"י ("הפורשים") עשו, בעיקר, אנשי הפלוגות המיוחדות (פ"מ) במחוזות ה"הגנה", שבהדרכת אנשי ש"י, עקבו, חטפו, ועינו אנשי "פורשים", ואף הסגירו אותם לבריטים. אנשי פ"מ הוחתמו על התחייבות לא לספר דבר על פעולותיהם עד יום מותם... והיה להם הרבה מה להסתיר.

לפעמים נחטפו מפקדים בכירים באצ"ל (למשל, מרדכי רענן-קאופמן, שבמלחמת הקוממיות פיקד על אצ"ל בירושלים; ואלי תבין - יעקב פרשטיי - חבר מפקדת אצ"ל וראש המודיעין שלו), ועונו קשות. בתש"ח נחטף מפקד בכיר בלח"י, וארגונו הגיב בחטיפת יוסף רוכל (אבידר), חבר מטכ"ל ה"הגנה", כדי לשחרר את הבכיר החטוף. במקרים אחרים - כמו זה של שלמה לב-עמי, ראש-המטה של אצ"ל - רק הסגירוהו לבריטים. כידוע, הציבו ה"הגנה" והפלמ"ח רף גבוה של הרבה מאוד מלל צדקני ושקרי על טוהר הנשק בפעולותיהם, ועד היום אינם מתנצלים על מעשיהם ב"סזון", אלא מתפארים בהם.

בירושלים פעלה בעניינים האלה "יחידת אברהם", שמפקדה "אברהם" - הלא הוא מי שלימים יהיה אל"ם מיל' ד"ר מאיר פעיל. היחידה פורקה בפברואר-מארס 1948, ופעיל נשלח לפקד על המשטרה הצבאית בירושלים, אך סירב למלא את הפקודה. לימים - יהיה יחצ"ן הפלמ"ח ומי שהטיף כל חייו ללא-הרף בקול רם ונישא למען טוהר הנשק.

דוגמה בוטה

אחת הדוגמאות הבוטות להסתה, שהביאה לרצח, הנה פרשת ידידיה סגל, חבר אצ"ל בן 21, שחיסלה ה"הגנה" בחיפה לאחר שעונה קשות בידי אנשי הש"י במתקן חקירות של השירות. אחד הסיפורים של ה"הגנה" היה, שערביי טירה (כיום - טירת הכרבל) חיסלו את סגל, שברח מידי שוביו היהודיים - שקר חצוף ושחוק. משפחת סגל (חגי סגל, עורך "מקור ראשון" ואבא של עמית, הנו בן-דוד של ידידיה הי"ד) ניסתה להגיע אל האמת, ובחפשה את האמת הגיעה למינוי ועדת חקירה (שכמובן, לא הגיעה לשום מסקנה), הפרשה התגלגלה אף לבית המשפט הישראלי כשפאול קולק (אחיו של טדי קולק, שהיה בכיר ב"הגנה" בחיפה) תבע את העיתון "חרות" על הוצאת דיבה כיוון שהעיתון האשימו באחריות למות סגל. התביעה הוכרעה מחוץ לבית המשפט לאחר שפרקליט צעיר, ושמו שמואל כצנלסון-תמיר (שלמרות קרבתו המשפחתית לברל כצנלסון ולזלמן שז"ר, היה בכיר באצ"ל, והוגלה לאפריקה), החליף את פרקליט העיתון, והתעלל בעדי התביעה בחקירה נגדית - עניין שחזר עליו לימים בפרשת קסטנר.

והנה הפלא-ופלא: דווקא עכשיו פרסם ארכיון המדינה מסמך בריטי על פרשת ידידיה סגל (הרצח היה בינואר 1948, והבריטים עדיין שלטו בארץ), שמאושש את טענת המשפחה ואצ"ל (קישור: ). המסמך הוא תיק החקירה הבריטית בעניין רצח סגל, ובו דוח נתיחה לאחר המוות. החוקר הבריטי, דיווח, שעל גופת סגל נמצאו אזיק, פצעי חדירות כדורים בחזה ופצעי יציאה, פצעי דקירה בחזה ופצע בלחי.

מי ומי בפרשה?

ראוי להזכיר כי בראש הש"י בחיפה עמד אז אברהם קדרון. איסר בארי, ראש הש"י, ודוד שאלתיאל, קודמו, היו מעורבים בפרשת ידידיה סגל. בארי, כידוע, אחר כמה חודשים, היה בארי מעורב ברצח סרן מאיר טוביאנסקי לאחר משפט שדה מפוברק בחזית ירושלים. למרות שהובהר, כי בארי יזם את משפט טוביאנסקי, הוא לא הודח מתפקידו. בירושלים התרוצצו אז שמועות, שטוביאנסקי (שהיה מפקד שדות התעופה של חיל-האוויר בירושלים ומנהל בכיר בחברת החשמל הירושלמית) חוסל כיוון שידע מי מהעלית הירושלמית בזזו בתים של ערבים עשירים בשכונת טלביה.

שאלתיאל פיקד בזמן פרשת טוביאנסקי על מחוז ירושלים ב"הגנה" ועל חטיבת "עציוני". קדרון היה לימים מפקד יחידה ש"מ (שירותי מודיעין) 3 - ביטחון שדה והריגול הנגדי במודיעין של צה"ל - ומחוקרי טוביאנסקי ומשופטיו.

בארי הודח רק לאחר כמה חודשים כשהתפוצצו פרשיות ניסיונו לתפור תיק באמצעות חקירות בעינויים של מקורבים לאבא חושי, ראש עיריית חיפה. שאלתיאל הודח בהפוגה השנייה (אוגוסט 1948) מתפקידו כמפקד מחוז ירושלים, והוחלף במשה דיין. קדרון הפך לבכיר במשרד החוץ, היה מראשוני "המוסד", שגריר ולימים - מנכ"ל משרד החוץ.