|
|
חישוב מסלול מחדש [צילום: יוטיוב]
|
|
|
|
|
"איזו משתי הגרסאות משקפת אותי נאמנה? הנחתום אינו מעיד על עיסתו, אבל מישהו פעם אמר שאני אצילי וברוטאלי באחד... ואם להרחיב מעט, הייתי מתאר את עצמי כטיפוס יזמי, יצירתי, בעל חזון ובעיקר ממוקד מטרה. מי שיכול לרוץ למרחקים ארוכים ובאותה נשימה לחשב מסלול מחדש בזריזות ותוך כדי תנועה" (מתוך פתיחת הספר, עמ' 8-9).
הסיפורים בספר של שגית פסטמן זה משתנים תוך כדי תנועת הקריאה. הדינמיות כאן היא מופלאה, והיא נוגעת בנימים הדקים ביותר של הקוראים. בספר חמישה סיפורים, קסומים, עוכרי שלווה, מוציאים מאיזון ומעוררי מחשבה. בעיקר עלינו, כבני אדם, שלא מפסיקים לטעות ולא בהכרח מודים בכך. זהו הקסם של הספר הזה.
בספר נפגוש את אלוהים, לוציפר, העבר, העתיד, מלאכים ובני אדם, שכולם מתלבטים בשאלות הנוגעות לבריאת העולם, לאדם עצמו, ובכלל, למהות שלנו בעולם הזה, אם יש בכלל כזו. חמשת הסיפורים שונים אחד מהשני, אך משלימים זה את זה. לי הספר הסב הרבה חיוך ומחשבה.
בסיפור הראשון "אין מקום לטעויות" אנו מתוודעים ליום חלש יחסית. מלאך מחניק פיהוק, כי זה עוד יום שגרתי. לפתע הוא מזהה איש המרחף לקראתו במהירות, ולא חולפות כמה שניות והאיש ניצב מולו בעיניים פעורות. המלאך הזה די חדש בתפקיד ועד עכשיו אף בן אנוש לא ניסה ליצור עמו קשר. האיש שלפניו מתעקש להשמיע קול, על-אף שלא שומעים אותו. המלאך מחליט להתמודד, אומנם קצת בחוסר סבלנות, עם המצב החריג. הוא מסביר לאיש שקולו לא נשמע, שאין הוא יכול לבחור בין גן עדן לגיהינום. "אין מקום לטעויות" (עמ' 22), אומר המלאך. הוא לוחץ על כפתור והמערכת מתעוותת. המלאך אובד עצות. מה יקרה הלאה? ומה קורה כשנופלים חזרה לארץ?
בסיפור השני, "יום בגן עדן", יולי מגיעה אל שער הגן קצרת נשימה בכדי לקחת במהרה את בן הביתה, בהוראת הגננת. דינה הגננת מכניסה אותה לגן, ומספרת לה שבן ויונתן קצת רבו. זה הפתיע אותה, כי בן בדרך כלל לא רב עם ילדים אחרים. "יונתן אמר לכולם שאני מפלצת", מספר בן לאמו. היא מחבקת אותו וממששת את הבליטות בגבו. בן הוא סקרן, אוהב בעלי חיים וללמוד בכלל, ויולי, אמו, יודעת שהבן שלה "קצת" משונה. בן כל הזמן תוהה האם הוא מפלצת. אנחנו נתהה עמו.
מדובר בספר הכתוב בצורה מפתיעה, קולחת ולא מתפשרת. שגית פסטמן משתמשת במרחב הביניים שהיא יוצרת לדמויותיה כמצע לעלילות מפותלות, מעורפלות, אך כאלה היוצרות איזושהי הכרה ופיכחון. אולי פיכחון שאנו מכחישים אותו.
יש כאן תמהיל של פליאה, קסם ואימה, אך גם ריאליזם ישראלי משהו, המפציע בין השורות ובין הסיפורים הגרוטסקיים-אפלוליים האלו. הסיפורים כאן עוכרי שלווה, אך גם משעשעים. אירוניים, חדים ולא מהססים להסתכל לקורא ישר בעיניים. פסטמן, למעשה, מובילה את הקוראים במסע אל הלא ידוע, אך הידוע מראש.
כמו-כן, הספר לוחץ על כל הכפתורים ומתעמת עם נושאים כמוות, אלוהים, ענישה עצמית וכאמור - פיכחון. התעוררות. הוא גורם לקוראים לגשש פנימה בתוכם, לצאת מהשלווה ולגרום לעניינים לצאת משליטה.
