"כרטיס ביקור"

אמי, חנה, הייתה אומרת לי לא פעם: "שמחה'לה, הידיים הם 'כרטיס הביקור' של האישה. היא מגישה בהן אוכל, מחבקת בהן את ילדיה ובעלה, אתן היא כותבת, מנגנת ועושה כל מלאכה ועל כך צריך להודות להן ולטפחן.

אל תחשבי, שאם את מושחת את ידייך בקרם אחרי רחיצת כלים או כל עבודת בית אחרת זה נקרא "טיפוח". טיפוח הוא, שבסוף כל יום, לפני שאת הולכת לישון, תסירי את הטבעות מעל אצבעותייך, תרחצי היטב את ידייך עם סבון ותנקי במברשת את ציפורנייך ולא תאמיני, כשתראי כמה לכלוך תגלי מתחת ללק היפה שלך. אחר כך תייבשי את הידיים היטב ותמרחי ביסודיות את הידיים בקרם או בווזלין ותכניסי אותן לכפפות בד רכות. בבוקר, תגעי בידייך ותראי אלו ידיים בעלות מגע קטיפתי יש להן".

הבטתי בעיניה הנוצצות של אמי כשתיארה את הטיפול בידיים והבטתי בכפות ידיה. הן היו צבות, נפוחות ואדומות..., כבר לא נשארה להן צורה, שכן, היא הייתה כל חייה עוזרת בית ובמקצוע זה היה קשה לה לטפח את ידיה. היא דאגה שאקבל חינוך מוזיקלי ושאנגן בפסנתר כבר מגיל שש ועבדה בספונג'ה אצל כל מורות הפסנתר שלי ואחר כך, משעות הבוקר המוקדמות, ניקתה את חדרי ה"אקדמיה על שם רובין" ואחר כך רצה לביתם של ד"ר ג'ורג' ואמילי הלפרין, בביתם שימשה כסוכנת בית. אימא גם רשמה אותי לבית ספר תיכון "סליגסברג", שהיה בזמנו ברחוב הרב קוק, וגם שם עבדה כפועלת ניקיון, אחרי שההלפרינים הלכו לעולמם, כדי שתוכל לרכוש לי את התלבושת האחידה לקיץ ולחורף של בית הספר.

בעת שהיא מסבירה לי כיצד לטפח את ידיי, דמעות נקשרו בעיניי. לא רציתי לצערה ושתראה שאני בוכה ואמרתי לה: "אימא, אני צמאה והולכת לשתות כוס מים" ורצתי למטבח. "תביאי גם לי כוס מים", קראה אחריי.

מדי פעם הייתה אומרת לי שוב לשמור על "כרטיס הביקור" שלי. יום אחד שאלתי אותה: "אימא, מדוע את לא מושחת את ידייך בווזלין או בקרם בלילה לפני לכתך לישון ונותנת אותן בכפפות בד רכות, כדי שגם לך יהיו ידיים רכות ויפות"? היא שתקה והשפילה מבטה לעבר כפות ידיה ובחנה אותן, כאילו ראתה אותן בפעם הראשונה, ואז הרימה עיניה, הביטה בי בעיניים כבויות ואמרה: "שמחה'לה, תראי את הידיים שלי. לי, חמודה, אין "כרטיס ביקור" יפה. כעוזרת בית כל חיי, אני טובלת ידיי במים קרים עם דטרגנטים שהרסו לי אותן. תראי איך הן נפוחות וחולות בראומטיזם. זה מזלי, שמחה'לה, אבל את, מלכה של אימא, לך יהיה "כרטיס ביקור" מכובד ויפה וכשאת עושה עבודות בית, תמיד תקפידי להשתמש בכפפות: כפפות בד כשאת מנקה אבק וכפפות גומי כשאת מנקה עם מים ודטרגנטים. אני לא יכולה לעבודה עם כפפות, לא נוח לי, אבל את, רק מתחילה את חייך ותוכלי להתרגל לעבוד עם כפפות".

כך אמרה ונטלה בכפות ידיה הצבות את כפות ידיי ואמרה: "אלו ידיים יפות יש לך, שמחה'לה, יש לך אצבעות ארוכות של פסנתרנית ועלייך לשמור עליהן. אצלי כבר מאוחר מדי".

הקמיצה

מאז ועד היום, אני מטפחת את "כרטיס הביקור" שלי ולא פעם זוכה למחמאות בזכותה של המניקוריסטית שלי, קרן.

בשבוע שעבר, שברתי את הציפורן של הקמיצה. הבטתי בה ואמרתי לעצמי: מעניין שדווקא את הציפורן הזו שברתי. זו האצבע עליה עונדים טבעת נישואין, ואני גרושה! כה סמלי, אז מה הפלא שדווקא הציפורן הזו נשברה לי? מיד התקשרתי לקרן ואמרתי לה: "תצילי אותי, אני לא יכולה להופיע כמספרת עממית עם ציפורן שבורה". היא הרגיעה אותי ואמרה שאבוא ליום המחרת והכול יבוא על מקומו לשלום, וכך היה!

בשעה היעודה ישבתי מול קרן וסיפרתי לה על כך שדווקא ציפורן זו נשברה לי. היא צחקה ואמרה: "לא כל גרושה שוברת דווקא את הציפורן של הקמיצה". "יש לך סיפורים של לקוחות שנשברו להן ציפורניים משום סיבה זו או אחרת"? שאלתי. "בוודאי", ענתה, "יש לי סיפורים למכביר". "באמת? אז תספרי לי. מה למשל סיפרו לך על הציפורן של האגודל"?

האגודל

"אה, זו לקוחה ותיקה שלי. בכל פעם שהייתה מגיעה אליי לטיפול בציפורניים, שמתי לב שהיא שוברת תמיד את הציפורן של האגודל הימני שלה. כשזה קרה שלוש ארבע פעמים ברציפות, אמרתי לה: "מעניין שאת שוברת תמיד את הציפורן של האגודל הימני. יש לך סיבה מיוחדת שדווקא אותה את שוברת"? והיא צחקה ואמרה לי: 'כן, בגלל החזייה'.

"בגלל מה? בגלל החזייה? מה לחזייה ולשבירת הציפורן של האגודל שלך"? ואז ענתה לי, שבכל פעם שהיא לובשת את החזייה, הגומי קצר מדי ביחס לממדי הגוף שלה והיא מתאמצת לרכוס את החזייה מאחור ומשתמשת באגודל הימני כדי לעשות זאת. פעם ועוד פעם..., עד שהציפורן הזו נשברת"! כך סיפרה לי קרן וצחקה בלבביות. "אז למה לא הצעת לה, שתוסיף עוד חתיכת גומי עם קרסים לחזייה ולא תהיה לה יותר בעיה"? שאלתי. "נכון, אבל בגלל עצות טובות שכאלו, לא תהיה לי פרנסה". כך אמרה קרן והפעם, צחקנו שתינו.

הזרת

"טוב, ומה את יכולה לספר לי על הציפורן של הזרת"?

"הו, זה היה סיפור מהסרטים. פעם קבעתי תור ללקוחה מאוד טובה שלי, והיא לא הגיעה. זו לקוחה יקית, שלא מחמיצה אף פגישה ותמיד מגיעה עשר דקות לפני הזמן והפעם, היא לא הגיעה ואף לא הודיעה שלא תגיע. מה אומר לך, שמחה, מאוד דאגתי לה והתקשרתי לביתה לשאול מה קרה? בעלה הרים את השפופרת וסיפר לי, שאשתו חיטטה באוזן עם הציפורן של הזרת וכנראה שעשתה זאת בכוח, ואז הציפורן נשברה לה ונפלה לתוך תעלת האוזן. היא והוא ניסו לשלוף את הציפורן השבורה מהאוזן עם קיסם של אוזניים ולא הצליחו! לבסוף הלכו לחדר מיון בבית חולים שערי צדק, חיכו שעתיים תמימות עד שניגשו לטפל בה ושם, במאמץ, הצליחו לשלוף את הציפורן מהאוזן. אמרו לה, שמזל שבאה מיד, שאם היא והוא היו מנסים שוב ושוב לשלוף את הציפורן מהאוזן, היו יכולים, עם טיפול לא זהיר, לפגום בעור התוף ואז באמת הייתה לה בעקבות זאת בעיית שמיעה לכל החיים".

כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות למשמע המקרה. שמחתי שהלקוחה יצאה מהאירוע לשלום, אך לא יכולתי שלא לצחוק למראה התמונה שנקשרה בדמיוני, איך שולים לה את הציפורן השבורה מהאוזן, באמצעות "חכת אוזניים".

האצבע

קרן, נותרו עוד שתי ציפורניים, מה אתן, גם להן יש סיפור"? "ברור! למשל הציפורן של האצבע. לזו אני קוראת 'האצבע העובדת', אתה עובדים הכי קשה. יום אחד, באה אליי אחת הקליינטיות לטיפול וציפורן האצבע שלה הייתה שבורה. התפלאתי, כי היא כ ל כ ך מקפידה לנקות את הבית עם כפפות..., לא זזה בלי כפפות! שאלתי אותה, מה קרה ששברה את הציפורן באצבע? והיא ענתה לי בשתי מילים: 'מגיע לי!'

מה זאת אומרת? שאלתי אותה ואז סיפרה לי, שבכל פעם שהייתה הולכת עם בעלה לקניון, להצגה, לשוק..., כשהייתה רואה מישהי/ו שיש לה/ו משהו לספר עליה/ו, הייתה מצביעה עליה/ו באצבע ואומרת: 'יוסף, אתה רואה את זאת? זאת שעומדת ליד השומר, בכניסה? זאת התאלמנה לא מזמן, עוד לא עברה שנה וכבר היא יוצאת עם מישהו. לפחות שתחכה שתסתיים שנת האבל'. או, 'תסתכל על האיש ליד הסופר פארם, זה, עם הסוודר הבורדו שעומד ליד האישה הבלונדינית, אתה רואה אותו? האיש הזה היה פעם עשיר כקורח, מלא בכסף. תמיד הלך עם הראש למעלה, בקושי אמר 'שלום' לאנשים. והנה, כשירד מנכסיו, לא ידע היכן להניח את מבט העיניים שלו, והיה מסתכל למטה, על הנעליים שלו, מתבייש מאלו שבז להם כשהיה עשיר. ועוד כל מיני מקרים כאלה..., לא חסר.

כשהייתי מצביעה על מישהי או מישהו ומספרת לו עליהם קצת רכילות, היה בעלי כועס עליי תמיד ואומר: 'תפסיקי להצביע על אנשים, זה לא יפה! כך לימדה אותך אמך המנוחה, להצביע על אנשים ולרכל עליהם? זה לשון הרע, את לא מבינה? גם את לא היית מסכימה שיצביעו וידברו עלייך רכיל מאחורי גבך'. 'אבל הם לא רואים שאני מצביעה', הסברתי לו, 'אני מצביעה כשהם לא רואים אותנו'. 'זה לא משנה', היה אומר, 'אסור לרכל!' ואני, קרן, כל כך אוהבת לרכל..., זאת אומרת, זו לא רכילות מזיקה, את יודעת, זו דרכן של נשים לדבר, והלא תשעה קבין של פטפוט מתוך עשרה שירדו לעולם נטלנו אנו, הנשים, אז מה, תגידי לי את האמת, קרן, זה נקרא שאני מרכלת אם אני מספרת רק לבעלי?' שאלה ולא ציפתה לתשובתי.

'עכשיו תראי איזה עונש נתן לי אלוהים. זו הפעם השנייה שאני שוברת את הציפורן של האצבע יומיים-שלושה אחרי שאני באה אלייך. אולי באמת בעלי צודק שאסור לי להצביע? אמרה ובאותה נשימה סיפרה לי על הקליינטית שעזבה אותנו לפני דקתיים, שיש לה בת יחידה, מבוגרת ומכוערת, שעוד לא מצאה לה חתן, מסכנה'. הפעם היא ריכלה, בלי להצביע! על זה נאמר: "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו"?

האמה

"נותרה לנו עוד אצבע אחת, האמה. יש לך סיפור גם עליה"? שאלתי את קרן לקול מכונת שיוף הציפורניים שזמזמה באוזנינו ללא לאות.

"כן", אמרה לי קרן. "אבל זה סיפור שאני מתביישת לספר לך, זה מדי אישי". "ממתי נהיית ביישנית? נו כבר, תספרי, המתחיל במצווה אומרים לו גמור"! כך אמרתי לה, סקרנית לשמוע את הסיפור על האמה. אחרי שהפצרתי בה, נעתרה לי ואמרה: "תראי, זה קרה לפני קרוב לעשר שנים. הקליינטית הזאת עברה לגור עם בעלה ברמת-אביב ליד הילדים והנכדים שלהם. היא הייתה אז בערך בגיל 56, נשואה לגבר שהיה גדול ממנה בעשר שנים. הם היו זוג מקסים וגידלו ילדים לתפארת!

כשהייתה באה לטפל בציפורניים שלה, שמתי לב שהיא באה אליי פעמיים-שלוש עם הציפורן של האמה שבורה. התפלאתי ולא שאלתי אותה דבר. תראי, שמחה, לא תמיד נעים לי לשאול את הלקוחה, איך נשברה הציפורן? את יודעת, לכל אחת יש את הסיבה שלה מדוע, וזה יכול להיות גם סתם, בלי כל סיבה מיוחדת. אבל, אחרי שנים רבות שהיא מטפלת בציפורניים שלה אצלי, ראיתי שפניה לא כתמול שלשום, אבל עשיתי את עצמי שאני לא רואה שהיא עצובה. התפקיד שלי הוא, לסדר ללקוחה את הציפורניים, שתיראינה יפות ומטופחות ושהיא תהיה מרוצה ובלי שאלות. אדרבה, הן מספרות לי סיפורים ואני מקשיבה לסיפורים שמחים, עצובים... ומשתתפת איתן בכל מה שהן מספרות לי.

והנה, הלקוחה הזאת באה כאמור פעמים מספר לטפל באמה השבורה שלה. לא שאלתי אותה דבר והיא, שראתה איך שאני מסתכלת על הציפורן של האמה לפני הטיפול, פתחה את סגור לבה ואמרה לי: 'קרן, את בטח שמה לב שהציפורן הזאת נשברת לי שוב ושוב והאמיני לי, שאני לא שוברת אותה בכוונה. כנראה, יש לזה סיבה מאגית, אם אפשר לקרוא לזה כך.

את יודעת מה האצבע הזאת מסמלת, נכון? ואת מכירה את ג'קי, בעלי. אנו חיים נפלא כבר שלושים ושש שנים. מה אומר לך, לצערי, כמו שאומרים, המטאטא שלו כבר לא יורה, ואני עוד רוצה..., את מבינה? מחד-גיסא, לא אחפש לי עכשיו גבר אחר מהצד שישביע אותי, ומאידך-גיסא, גם אני בת אדם ורוצה..., את מבינה? שאלה שוב. תאמיני לי, ג'קי היה גבר גבר, ועכשיו, נשאר לי רק בעל טוב. הוא מבין מה שאני מרגישה ועוזר לי יותר בבית, כדי לכסות על העניין הזה. אבל אין מה לעשות. מסכן, הוא חולה באסטמה והיה לו גם אירוע לבבי, את זוכרת שסיפרתי לך על כך בזמנו. בקושי יצא ממנו בחיים. אבל, אין מה לעשות. אני נושכת שפתיים וממשיכה בחיים שלי ככה, בלי... כל יום.

אנו, הנשים, יכולות לאהוב עד יום מותנו, אבל הם, בגלל עישון הסיגריות, הרוגז על כל דבר קטן וגדול, בגלל הגיל והמחלות..., הכל נגמר להם, ומוקדם מדי. בכל יום אני אומרת: ברוך שעשני כרצונו. לכן, כשראיתי ששוב ושוב דווקא הציפורן הזאת נשברת לי, הבנתי, שהציפורן מדברת אליי ומסבירה לי, שבעניינים האלה, אין לי כל מוצא ושעליי להסתפק גם במה שאין לי"!

כך סיפרה לי קרן, ואני ישבתי מולה והבטתי בה כיצד היא עובדת במקצועיות ומטפלת בציפורניי. השתרר שקט ולא הוצאנו מפינו אף מילה אחרי סיפור האמה עד סוף הטיפול! שתינו הבנו, שגם אצבעות יכולות לדבר ולספר את סיפורן, ללא קול.