כשלון ועידת האקלים בגלזגו

בוועידת האקלים הגדולה שנפתחה בגלזגו-סקוטלנד ב-31.10.2021, השתתפו נציגים מ-194 מדינות ובכללם ראשי מדינות מכ-120 מדינות. מטרת הוועידה הייתה - ככל שניתן להבין מדברי הנואמים הראשיים בה - לעורר את הקהילה העולמית מהתרדמה שנפלה עליה בחמש השנים האחרונות בהן אמורה הייתה להתקדם במאבק בהתחממות הגלובלית ובזיהום האקולוגי ההולך ותופח. אירועי השנה האחרונה: גשמים עזים, שיטפונות, שריפות-ענק, עליית גובה פני האוקיינוסים וגידול מתמשך בכל פרמטרי-ההשוואה החשובים בהם נמדדת ההתקרבות לסכנה האולטימטיבית של אי-הפיכות ההתחממות הגלובלית - הגדילו את המודעות הציבורית ואת תגובות התקשורת והפכו את המאורע ליוצא דופן.

אולם אליה וקוץ בה. מאפייני אי-ההצלחה של הוועידה הקודמת חזרו על עצמם גם בזו האחרונה. מספר מדדים יסודיים קובעים את מידת הצלחתה של ועידה רבת-משתתפים של מדינות ריבוניות, בעלות אינטרסים נפרדים ולעיתים מנוגדים כגון:

• הסכמה על מהות הבעיות, מקורן וחומרתן.

• השתתפות כל המדינות שלפעילותן ולמדיניותן השלכות מרחיקות לכת על חומרת גורמי ההשפעה השלילית על האקולוגיה העולמית.

• הסכמה על נשיאה משותפת באחריות לתוצאות המאמץ המשולב מצד כולן, ללא יוצא מן הכלל.

• קביעת תוכנית עבודה עולמית מוסכמת לתיקון הליקויים, לרבות בקרת ביצוע אפקטיבית.

בעוד הוועידה הקודמת עמדה בסימן הסכמה רחבה (אך לא מושלמת) בשני הסעיפים הראשונים דלעיל, כשלה היא בהכנת תוכנית עבודה משותפת, הפעלתה וקידומה וביצירת בקרה אפקטיבית על הביצוע. הסכמת ארה"ב בוועידה (אז בהנהגת אובמה) לחלקה במאמץ, שיקפה את הגישה השכיחה יותר בעולם לבעיות אי-היציבות האקלימית - התחממות בגלל זיהום-האויר. חילופי הנשיאים בארה"ב ב-2016, פרמה הסכמה זו - כאשר טראמפ איננו שותף להשקפה הרווחת. הסתלקותה ההצהרתית והמעשית של ארה"ב תחת מנהיגותו ממרחב ההסכמה ומנשיאה באחריות שהושגה בוועידה, פגעה בתוכנית כולה, שיבשה ועיכבה אותה במספר שנים. ארה"ב לא הייתה יחידה בכך. גם מדינות חשובות נוספות כברזיל, סין ואחרות, מבלי שהכריזו פומבית על "סרבנות" מימוש נקטו ה בפועל. ועידת האקלים "כמוסד" בינלאומי, איבדה שליטה על הפעילות העולמית והעולם איבד לפחות 4 שנים יקרות בהן נמשך מחדל ההתמודדות.

ועידת האקלים היא אחד הניסיונות הבינלאומיים הגדולים והמובהקים ליצירת שת"פ כלל-עולמי לצורך מאבק באיום גלובלי (ככל שבעיית האקלים היא אכן איום כזה). ראינו דוגמה נוספת מסוג זה לפני כשנה וחצי עם התפרצות מגיפת הקורונה, שהתפשטה מסין לעבר העולם כולו, ופגעה במיוחד בעולם המפותח, כששיבשה את חייו הסדירים באופן חמור. דוגמאות אלה, על השונות שלהן ממחישות סוגיה משמעותית ושכיחה נוספת בעולם המחשבה על מבנה המערכת הבינלאומית ויכולתה להתמודד ביעילות עם בעיות "גלובליות". שוב מוכח שגופי וולונטריים דוגמת האו"ם אינם יעילים ואינם מסוגלים לנהל מערכות גדולות ביעילות או לאכוף את "רצון העולם" על מדינות ריבוניות חזקות ובוודאי לא על מעצמות עולמיות. ספק אם יש לגזע האנושי מענה אפקטיבי לאיחוד ושילוב כוחות לגלובלי אמיתי לשם מאבק כולל באיומים כלל-עולמיים, במיוחד כאשר ההתרחשות המוגדרת "איום" אינה מוסכמת ככזו על הכלל.

אחד התפקידים של ועידת האקלים הוא לייצר כלי אירגוני וולונטרי שיוכל להניע את כלל חבריו לפעול למטרה מוגדרת מתוך שיתוף-פעולה אמיתי. ברור לחלוטין מתוך הניסיונות שלא צלחו במאה האחרונה שרק מאמץ שנשען על עוצמה פוליטית, כלכלית, אידאולוגית וטכנולוגית של לפחות מחצית המעצמות בעולם שמלכדות סביבן עשרות מדינות נוספות התומכות בהתארגנות ובאידאה המנחה את פעולתן, יוכלו לקדם יעדים גלובליים באמצעות שת"פ הדוק ועקיב.

רמת ההסכמה המשותפת בשאלת הסיבות להתחממות ותהליך ההתמודדות - סדר פעולות וממדי התיקול של כל נושא מרכזי - עדיין אינן רחבות והומוגניות די-הצורך. ללא הסכמה על היסודות וללא קביעת משימות ויעדי ביצוע שנתיים ורב-שנתיים, מוטלים בספק סיכויי השתתפות הרמוניים וההצלחתם. יתר-על-כן, השונות בין המדינות עצומה וההשלכות של כל מאמץ גלובלי על כל מדינה תהיינה שונות, כך שתוכנית עבודה חייבת להתחשב גם בפרמטרים אלה ולהציע דרכי פיצוי משותפות ורלוונטיות לכל מדינה שתפגע מהתוכנית הקולקטיבית; אין די בהצהרת כוונות כללית. דבריו של מזכיר האו"ם גוטיירש אחרי הוועידה על הצורך להגיע לעלייה של 1.50 לכל היותר עד 2030, כאשר המגמה כיום היא 20 ויותר, אינה מעודדת או מדאיגה באמת איש. האו"ם כארגון עולמי הוא לפי שעה כשלון טוטאלי.

מאחר שוועידת האקלים כונסה ללא הכנה מתאימה וללא התארגנות בת-יכולת ביצוע, ניצבת היא שוב במצבה הנוכחי היא ניצבת שוב בפני כשל ביצועי ועימה העולם כולו. וועידה בינלאומית שממנה נעדרות סין, ברזיל, רוסיה והודו(?) - (כ-30% מהשטח היבשתי בעולם בפיזור גאוגרפי-אקלימי נרחב), היא וועידה נכה. כך הדבר עם וועידה שבה אפריקה והמזרח התיכון אינם מיוצגים כשחקנים מרכזיים, לא מפני שמצבם הכלכלי או הטכנולוגי מצדיק זאת, אלא מפני שהם מייצגים כ-24% מכלל השטח היבשתי של העולם שבו אמורה להתבצע פעילות מתקנת, - היא וועידה נכה. עצם הנוכחות של כ-50 מדינות אפריקניות במפגש, כשלעצמו, היוא חסרת תכלית משום שרמת הפיתוח, צריכת האנרגיה וייצור הזיהום האקולוגי שלרובן המכריע נמוכה מאוד יחסית. רוב המאמץ בדיונים פורמליים של ועידת גלזגו התמקדו ב"דיוני מניעה", אולם זהו הפתרון הקל יחסית, מפני שהדנים בבעיה מתעלמים בו מהחלופות הדרושות מקום הנושאים בצימצום השימוש בהם.

בין אם מדובר בשימוש בתחבורה, ייצור אנרגיה, ייצור מזון או שימור תנאי קיום סבירים במקומות חמים או קרים במיוחד, אין סיכוי רב שפתרון חד-צדדי - הפסקה בלבד, יהיה סביר מבחינה כלכלית או מבחינת איכות החיים עבור רוב המדינות. מאחר שגם בעבר נהגו הוועידות באותה דרך ולא סגרו מאגר שלם של הפסקה באמצעות החלפה ולא באמצעות מניעה שרירותית, כשלו הן בהשגת התוצאות, והוא הדבר הצפוי גם כיום.

יתר-על-כן, חומרי גלם, דלקים, ומזון מן החי, מיוצרים באופן (?) ע"י הטבע עם מעורבות מינימלית של ניהול אנושי. המעורבות העיקרית היא בהסבת חומרי הגלם והמקורות הטבעיים לשימוש אנושי ואלה - הן פעולות פשוטות יחסית - וההתאמה הטכנולוגית הדרושה למימושן גם היא זולה ומהירה יחסית. מאידך-גיסא, מקורות אנרגיה חלופיים, שינויים בתשתיות-יסוד אדירות (כבישים, מטוסים, הפקת חשמל וכו') דורשים זמן, והגעתם למסה קריטית חלופית, ממושכת ומורכבת. כאשר מוסיפים לכך את העובדים המושפעים משינויים מהפכניים במשק המדינה, את ההסבה המקצועית הדרושה להם ואת העלויות הכרוכות בכל אלה, דומני שמרכיב הדיבורים בתוכניות הפעולה הוא עדיין מפותח פי כמה וכמה ממרכיב הבנת מורכבות היישום.

קיימים מחקרים המצביעים על פתרונות אפשריים שניתן להקימם ולקיימם ללא יצירת משברים מידיים ביכולות ובאמצעים קיימים. אחד מהם קשור בשימוש בנטיעת עצים ובתהליכי הפוטו-סינתזה שלהם כדרך לטיהור האוויר מגזים מזיקים כדו-תחמוצת וחד-תחמוצת הפחמן, מתן בוטן ואחרים. אינני מתרשם מהפרסומים העולים מוועדת האקלים האחרונה, שאמצעים אלה נבחנים ונשקלים כחלק מהמאמץ המרכזי לשינוי המציאות האקלימית. הימנעות מעקירת עצים (ברזיל, עמק האמזונס) היא שוב פתרון פשוט. אבל אולם לגבי ברזיל למשל היא איום במשבר כלכלי חמור, משום שייצוא עצים ומוצריהם הוא ענף כלכלי מרכזי בה.¹ הפסקת השימוש בבנזין ובגז (לייצור חשמל), בארה"ב הוא מהלך פשוט יחסית ורב השפעה, אבל בה בעת הוא מאיים בהשבתת מיליוני עובדים המועסקים בתעשיה זו, שאין למדינה ללא פתרון חלופי עבורם - שוב משבר כלכלי וחברתי. ייתכן שארה"ב תוכל אולי יכולה להתמודד עם אתגר כזה בשל רמת הטכנולוגיה והידע החלופי בה; האם גם הודו וסין מסוגלות לכך.

אלה דוגמאות מעטות בלבד - ממש רמזים. אבל בכדי שמדינות בגודל זה וברמת מורכבות כשלהן, תהיינה מוכנות להסתכן ולהיכנס להרפתקה כלכלית-חברתית-פוליטית רב-שנתית כפי שמצפה מהן העולם, נשאלת השאלה: מה יעשה העולם בכדי לסייע בידן ולדרבן אותן ליטול סיכונים?! - לפי שעה דומני שלפי שעה "שהכול דיבורים" היא האמירה המתאימה כאן. העיקרית ברוב הנושאים הללו. לא מן הנמנע שרתימת הטכנולוגיה המתקדמת לפיתוח תהליכי טיהור אוויר מלאכותיים שבהם האנרגיה לקוחה שתלקח מהשמש או הרוח תשחזר את הפוטוסינתזה והטיהור משחזר בממדים גדולים ויעילים את הפוטוסינתזה, יכולים גם הם תוכל להועיל לאקלים ולמזער את הפגיעות האחרות.

מבלי שיתחיל "העולם" לחשוב ולנהוג כשותף לבעיות ולפתרונות גם יחד, שיפה דורש אבל גם נאה מקיים, ישארו וועידות אקלים ישארו בגדר "תרגיל בהפחדה הדדית" ללא תכלית; אפשר שבסופו של יום כולנו נסבול מכך, אבל איש לא יסכים להיות "שוטה הכפר הגלובלי".