כל משבריה וגליה

מוטיבים מרתקים בסיפור החיים

אכן חוכמת החיים של האם מלווה אותה, ואנו עדים לה בשלבּים שונים של חייה. מוטיבים שונים נלקחים מאלבום התמונות והופכים להיות תמונות מפתח. כך, למשל, דמותו של אביה באלבום, כשהוא אוחז במקל. צורת המקל משתנה - ולאורך הסיפור אנו מנסים להבין, מה מסמל המקל, מדוע הוא מופיע בכל מקרה. לא נחשוף הכל בסקירה זו, אך הכותבת יודעת לשלב מוטיבים מן העבר כדי להאיר את מסלול חייה. התיעוד מרתק, ומדי פעם אנו מקבלים זווית אחרת:

"באלבום התמונות שלנו יש שתי תמונות של אבי בטומשוב עם המקל. בשתיהן אבי עלם צעיר מאוד, אולי עוד לפני שהתחיל להתגלח. באחת מהן רואים אותו כנער מתבגר יפה תואר שמחזיק את המקל מאחורי גבו בפוזה מלאכותית מאוד, פוזה של שחקן קולנוע". אבל יש גם הופעות אחרות למקל: "אבי מלווה בבחור מבוגר יותר שנראה כאילו הוא מציע לו סיגריה. אבי נשען כאן בידו האחת על המקל ובשנייה הוא מחזיק סיגריה, אולי הסיגריה הראשונה שלו? המקל נראה בתמונות הללו ארוך יותר מכפי שהוא נראה כעת".

כשאנו שבים לסיפור בהווה, הופך המקל לסמל של לפיד העובר מדור לדור: "המקל העבה והכבד של אבי, הספוג בחוויותיו ובהרפתקאותיו, נמצא כעת אצלי, כאן בגילה, על השולחן בסלון שלי, מוכן ומזומן, אולי, לקרב נוסף שעוד יגיע. מי יודע מה מצפה לנו כאן? כשאני מלטפת ברוך את ידיתו המחוספסת עם סימני הקרחת והסדק העמוק, אולי זכר למכה ששברה את ראשו של הבריון הפולני הצעיר בוארשה". כאן כבר יש רמז להיסטוריה המסתתרת מאחורי המסתורי...

לא רק יומן, לא רק אלבום - המחַברת נעזרת גם בפתקים, באביזרים ביתיים לאורך הדרך, וכן בגלויות ומכתבים: "בתוך תיק קטיפה קטן שצבעו ירוק זית דהוי, מצאתי אחרי מות אימי צרור גלויות ישנות מסוגים שונים. היו מהן שנשלחו בדואר ועליהן בולים חתומים והקדשות בגרמנית, פולנית, יידיש, עברית, אנגלית וספרדית. הן נשלחו ממקומות שונים בעולם על-ידי אנשים שכנראה היה להם קשר כלשהו לאימי או לאבי".

זהות יהודית בשנות השואה

מה פלא, שהחשיפה של תיעוד לאורך הביוגרפיה מקפיצה אותנו להתרחשויות מפתיעות. סיפור הזהות נחשף טיפין טיפין. סיפור החיים בגולה הולך ומגלה לנו תמונות של לבטים, מאבקים, ניסיונות להיאבק על הזהות. אל נשכח, שלסיפור החיים הסוער הזה נכנסות שנות השואה, ובאחד הרגעים של ההזדהות היהודית באירוע זיכרון, אנו נקלעים לעמדתו של אביה, הרצון להעביר מסר לגבי חוזקו של העם היהודי. האח לואיס אוחז כינור, העצבות שורה בכולם, וראו נא כיצד האב מעביר מסר של גאווה יהודית: "אחר-כך כולם התחילו לקום ממקומותיהם. הבנתי שהאירוע נגמר. הנרות על הבמה כמעט כבו. הסתכלתי על אימא וראיתי שהיא ממשיכה לשבת במקומה ובוכה".

הכותבת מנסה לתאר את תגובתה למראה אביה: "ופתאום ראיתי אותך, אבא, מתקרב אלינו, ולואיס ובידו נרתיק הכינור אחריך. עמדת מול אימא ואמרת לה ביידיש, כעוס מאוד, בקול נמוך: "די כבר. תפסיקי. יהודים לא בוכים. לא עוד"! ואחר-כך יצאת בלי לחכות לנו, קולך רעד, מעולם לא שמעתי אותך מדבר כך. וראיתי גם שידיך היו מכווצות ומאוגרפות, ומעולם לא ראיתי אותן כך. ואז גם לואיס התקרב, גם הוא עמד רגע מול אימא, מחקה אותך, כפי שהיה רגיל לעשות תמיד, ואמר לה בספרדית: "יהודים לא בוכים, אימא, לא עוד", ויצא אחריך, גם הוא במבט כועס. ואני לא הבנתי. אימא התכווצה במקומה, מיררה בבכייה, כיסתה את פניה בידיה, ואני חיבקתי אותה, ליטפתי את ידיה הרטובות מדמעות ובכיתי יחד איתה, בלי להבין".

מחזאית לאור הזרקורים

שרה שטרסברג מגוללת סיפור של קריירה מטאורית בשדה היצירה, בעיקר בשדה המחזאות. זה מתחיל במחזה ראשון, וממשיך הלאה להישגים שזוכים בפרסים ספרותיים. "המחזה שלי, "יום הולדת שמח, אמנדה", קיבל ציון לשבח מטעם מנהל התרבות של בואנוס איירס בשנת 1964, והועלה על במה בשנת 1965 על-ידי קבוצת מילאגרוס דה לה וגה (MILAGROS DE LA VEGA) בתיאטרון אודיטוריום של מאר דל פלאטא MAR DEL PLATA)) בכיכובה של השחקנית המפורסמת הזאת".

אבל כל זה רק התחלה. אנו עדים להישגי-שיא למחזות שלה. אין זה אומר, שהיא מוותרת על ניסיונותיה להבין את הזהות היהודית, לחפש פתרונות למצבו של העם היהודי. היא זוכה לתהילה בעקבות מאמרה הפילוסופי הראשון על תפיסתי את היהדות: "דמות האדם והאידיאל האנושי ביהדות", המאמר הופך להיות שיחת היום בסימפוזיון בנושא: "תפיסת האדם ביהדות", שנערך בבואנוס איירס בשנת 1968.

מעבר לכתיבה מאמרי מחקר שזוכים להערכה רבה, היא פורצת לשורה הראשונה עם המחזה 'סוקרטס'. עבודתה כמחזאית צוברת תאוצה. "סוקרטס" שודר ברדיו הלאומי בתוכנית המפורסמת "לאס דוס קאראטולאס 'Las dos carátulas' וזכה להצלחה גדולה.

המחזה שלה "סוקרטס" מגיע לקו הגמר של התחרות השנתית של אגודת הסופרים הארגנטינאית (SADE), ומגיע למקום הראשון. הוא קיבל את "אות הכבוד" לשנת 1971. כעבור זמן-מה, באותה שנה, הספר קיבל גם את "פרס העידוד" של "איגוד אנשי הספרות" על שם מ.א. דה לברדן. כל זה מגיע לפרשה מצמררת. בברצלונה מוצג המחזה שלה תחת שם של מחזאי אחר. אנו עדים למאבק לא קל, והמחזה בברצלונה יורד מיד מן הבמה.

פרקי חייה משלבים הישגים יצירתיים בצד מחשבה וכתיבה בנושא הזהות היהודית. שנת 1973 היא שנה גורלית. מלחמת יום כיפור מחדדת את השאלה בנושא קיומו של העם היהודי, ומכאן מתפתחת הביוגרפיה לכיוון של הכרעה. פרקי הלבטים והביקור בארץ הם מרגשים במיוחד.

קיום יהודי - הכרעה בין אפשרויות

המחברת בצומת הכרעה בין אפשרויות: "הצורך לבחור בין הזהויות שלי, היהודית והדרום-אמריקנית, פרושו היה לבחור בין מאבקים שונים, מתוך ידיעה ברורה שבשני הצדדים היו מטרות נעלות, אבל בצד היהודי מדובר היה בסכנה שאיימה על המשך קיומם של העם, התרבות והמדינה, והסכנה הזאת הייתה מיידית".

אנו מגיעים לסיפור ההתאקלמות בארץ, ונשאר רק לקוות שמחזותיה ימשיכו להצליח כאן. הקריירה שלה מעידה על כושר יצירה הן בשדה המחקר הפילוסופי, הן הציור, ובעיקר בשדה המחזאות. לא קל לעבור מארץ לארץ, ושרה שטרסברג מעידה על עצמה, שהיא קורצה מחומרים חזקים. המשברים לא ירפו את ידיה. לנו כיוצרים יש תקווה שהתרומה של שרה שטרסברג תוסיף להעשיר את חיינו, לחשוף את זהותינו.