כל מילה... בקלע

רן אדליסט¹ היה ונותר, לפחות בעיני ועל-פי מאמרי הדעה שהוא מפרסם במעריב, מסית ומדיח. תיאורו את התנכלויותיהם לכאורה של נערי הגבעות באיו"ש לפלשתינים, הוא הצגה מתמדת של תמונה מסולפת - אפילו לא חצי-אמת - של המציאות במרחב.

באירועי התגרות הדדית ובאירועי קצה אלימים, שהאזור משופע בהם מאז ומקדם (גם מהתקופה בה נשלט ע"י ירדן), ניתן למנות מאות רבות אם לא אלפים של אירועים ב-20 השנים האחרונות. מאז ימי האינתיפאדה ה- 2 מתנהלת באזור מדיניות דו-סיטרית: "הכלה" מצד ישראל (הכוח החזק) ופגיעות רצחניות מתמידות באזרחים יהודיים מצד אירגוני הטרור הפלשתינים (הכוח החלש) בתמיכת והשתתפות רבים מהאזרחים הערבים תושבי המרחב השלווים כביכול. הגדרת האירועים היא בין-היתר פועל יוצא של השקפתו הפוליטית או האידאולוגית של המגדיר. המסננת שהוא כופה על עיניו הצופיות פני המציאות, היא שמכתיבה את פרשנותו. השמאל בכלל ובישראל בפרט התקשה תמיד להפריד בין אידאה-פיקס רעיונית לבין מציאות פוליטית. בעטיו של בילבול זה הביא עלינו עוד מימי טרום המדינה רוב צרות.

היחידים שנמנו על השמאל מבחינת ההגדרה הפורמלית, אבל איזנו את ראיית המציאות שלהם באמצעות השכל הישר היו האבות-המייסדים ובן-גוריון בראשם. יתרונם העצום היה שלעולם לא בילבלו עד כדי כסילות בין האידאות לבין קריאת העובדות וכיוונו את תגובותיהם למציאות ולא לשלטון האידאות; כינו זאת בשעתו "הפרגמטיזם של מפא"י".

אני נוטה להאמין שהפרגמטיזם נבע מניסיונם המוקדם בחיי גלות ללא מדינה משלהם. ניסיון זה קיבע בתודעתם בעוצמה רבה את חיוניות הרעיון הציוני ואת ההבנה שעתיד קיומו של העם היהודי תלוי ביישום התפיסה הציונית גם במחיר מלחמה שיהיו בה, כבכול מלחמה, גם מעשי אכזריות וגם עוולות ליחידים משני הצדדים. את האיזון בין שני אלה ביקשו להשיג באמצעות מושגים כ"טוהר הנשק" ו"קדושת החיים". במקרים רבים הצליחו ובאחדים כשלו. בעיני זהו הישג גדול בהרבה מהישגיהם של עמים אחרים במלחמות המרובות והאכזריות של המאה ה- 20. ממדי המלחמות במונחי הרס והרג, במיוחד הרג חפים מפשע, הם תמיד פונקציה של גודל הצבאות, האידאות המנחות את פעולתם וכוחות ההרג וההרס העומדים לרשותם. העם היהודי חש היטב על בשרו השפעות אלה בשואת אירופה ואף פעם לא הצטיין בהן, כשם שלא הגיע ל"קדושה אבסולוטית".

במלחמותיו בארץ-ישראל למימוש הרעיון הציוני והתקומה הלאומית, כאשר פעל העם היהודי באמצעות צבא סדיר - הקפיד תמיד לפעול נגד יריביו ככאלה אך שמר ברובם המכריע של המקרים על העקרונות הנ"ל ועל זיכרון הסבל אותו חבה בעברו הממושך, כעקרונות מנחים בניהול מהלכיו הצבאיים מול מדינות עויינות. מה שמאפיין את המזרח התיכון מאז שנות ה- 60 המאוחרות של המאה ה-20, הוא מעבר מלחימה קונבנציונלית של צבאות סדירים למלחמות א-סימטריות, דהיינו מלחמות טרור. למעבר זה השלכות מרחיקות לכת, שאותן ניצלו ומנצלים אויבי ישראל לפגיעה נרחבת, אכזרית ומתמדת ביהודים שאינם אנשי צבא. הדברים אומנם מתרחשים על-רקע מחלוקת פוליטית בין התנועה הלאומית היהודית - ציונות - לבין התנועה הלאומית הערבית, שבארץ ישראל מכונה בחלקה ארגון השחרור הפלשתיני ובחלקה בשמות אקזוטיים אחרים הלקוחים מהתרבות המוסלמית והערבית.

אירגונים אלה אינם צבאות סדירים ואינם מונחים בפעולתם ע"י חוקי המלחמה המערביים. מאידך-גיסא, הם מנצלים חוקים אלה לתועלתם הצבאית, בתמיכת תנועות ליברליסטיות במערב ומדינות בעלות ממשלים פוסט-מודרניים לפגיעה בלתי מידתית, בלתי סבירה ובלתי נחוצה ביהודים שאינם לוחמים. הא-סימטריה של מלחמות הטרור באה לכלל ביטוי קיצוני בהתנהלות זו ולכלל אפליה חמורה ובלתי נסבלת במעמד שמעניק השמאל הישראלי לחסינות אירגוני הטרור הערביים ומעשיהם במאבקם נגד התחיה הלאומית של העם היהודי.

המאבק על ארץ-ישראל בין התנועות הלאומיות היהודית והערבית, הוא מאבק פוליטי שיסודותיו בסירוב הערבי להכיר בעם היהודי כלאום ובזכותו להגדרה עצמית ריבונית במולדתו ההיסטורית. מאבק זה אינו יכול ואינו צריך להתנהל בשני יקומים מקבילים. או שהוא מאבק צבאי לאומי בכללי משחק מדיניים-תרבותיים שהמוטיב המערבי השולט בו ומחייב את שני הצדדים אם ווה, או שהוא מאבק של טרור אלים חסר-מעצורים, חסר כללי התנהלות מוסכמים ורואה בכל מי שהוא יהודי אויב שיש להשמידו. במקרה כזה, חייבת ישראל לקחת בחשבון את גישת האויב ולאמץ כללי התנהלות שונים מאלה שאימצה במלחמות הקונבנציונאליות. לא ייתכן שכל גל תסכול ערבי - אישי או קבוצתי, אמיתי או מדומה - יהיה "תירוץ קביל" לרצח יהודים.

ממשלות ישראל, בחולשת-דעת ותחת לחץ פוליטי פנימי של השמאל וחיצוני של דמוקרטיות צבועות, נוהגת במקרים רבים מדי מנהג בת-יענה ביחסה לפורעים, למפגעים ולרוצחים ערביים, המתרצים את מעשיהם במאבק לאומי כביכול. גם במאבק לאומי, יהיה אופיו אשר יהיה, קיימים ימי לחימה וימי שביתת-נשק או הפסקת-אש; אלה כאלה מחייבים את שני הצדדים או שהם בטלים מעיקרם. להערכתי, התנהלותם של נערי הגבעות נובעת בראש וראשונה מהתנהלותן הא-סימטרית של ממשלות ישראל, בעקר אלה המבחינות בין דם לדם. הפסיביות המתמשכת והמתורצת בדברי-הבל של הממשלות חסרות-האחריות היא גורם מדרבן להיווצרות חוסר ביטחון ומירמור בציבור שנתון להתפרעויות ולהתקפות רצחניות חוזרות על אוכלוסייה אזרחית. חוסר ביטחון זה, מוליד תגובות קיצוניות גם בקרב הציבור היהודי.

באמירה זו אינני מצדיק מעשים בלתי-חוקיים של נוער יהודי וישראלי נגד ערבים. אני בא לומר שני דברים: א. הפסיקו עם הצביעות; הערבים אינם רוצחים יהודים מפני שאלה התישבו בארץ-ישראל. הם רוצחים אותם מפני שהם יכולים ומפני שממשלות ישראל אינן מגיבות על כך כראוי. ב. הפסיקו עם הצביעות; אפשר לנהל סיכסוך לאומי לפי כללי דמוקרטיים מערביים: שמירה וקיום של חוקי המלחמה המוסכמים על-ידי כל הצדדים הלוחמים, ואפשר גם בדרכים אחרות; אולם תמיד חייבים לקיים סימטריה הדדית של התנהלות הצדדים הנאבקים זה מול זה. מי שאינו יכול לעמוד בכללי-משחק אלה, שלא ישתתף "במשחק". בכל מקרה שלא יצפה ליחס מיוחד מצד יריבו ובוודאי לא למעשי איוולת דוגמת ויתור כך או אחרת על זכות ההגנה העצמית.

נושא נוסף שהצביעות והחד-צדדיות מכתימות אותו בסימן אזהרה מאיר עיניים הוא: שלא ניתן לנהל מלחמה א-סימטרית לאורך זמן, כאשר כללי המשחק במלחמה זו הם א-סימטריים. כלומר: הצד הנוקט בפעולות טרור אלימות ועקובות מדם נגד אוכלוסייה אזרחית של יריבו, מצפה שהכוחות הלוחמים שלו יהנו מחסינות חוקי המלחמה המכוונים לצבאיות סדירים במלחמות קונבנציונליות. גישה כזו מנסה להקנות ללוחמי טרור חסינות מפני תגובות חריפות של הצבא הסדיר הלוחם נגדם, במטרה להגן בין היתר על חייהם ושלומם של אזרחים זרים לא לוחמים. שום מלחמה אינה יכולה להתנהל לאורך זמן בחסות "חוקי איוולת". שום ציבור חפץ חיים לא יהיה מוכן להניח לכוחות בלתי-סדירים כביכול, לטבוח בו כרצונם; שום מדינה לא תהין לדרוש מאזרחיה להשלים לאורך זמן עם איום מתמשך קבוע או משתנה הרואה בהם בשר-תותחים פוטנציאלי.

את ליקויי הגישה הישראלית אנו רואים היטב במאבק המתמשך מול החמאס בעזה. השימוש שעושה החמאס באזרחי הרצועה להגנה על כוחותיו הלוחמים, עבר כבר מזמן את גבולות הסביר. אילו ניהלה ישראל מלחמה רציונלית ברצועה, היה עליה להרחיק למקוטעין את האוכלוסייה האזרחית ממתקני החמאס, הג'יהאד ואחרים (ע"י אזהרה בתקשורת) ולפרק מתקנים אלה בתקיפה בכל האמצעים לבלי הותיר להם שריד כפי שעשתה במלחמת לבנון השנייה בשלושת הימים הראשונים למלחמה; כאשר סטתה מנתיב פעולה זה - כשלה!

הערבים בנויים נפשית ותרבותית למלחמות התשה ממושכות. אל לנו להיסחף אחר הנוסחה הממלכדת המאפשרת להם לנהל מלחמות אלה בנוחיות יחסית, כשהם פוגעים אנושות באורח חיינו ומנפקים ללשונות הרעות תירוצים לגינוי והסברי-סרק על סיבלם. סיבלם איננו ומעולם לא היה קרוב אפילו לזה של העם היהודי ב-2000 שנות גלות ובמאורעות השואה. בפניהם פתוחה דרך להסדר אם לא יציגו דרישות שמשמעותן היא חיסול מדינת היהודים. התקיים בהיסטוריה שלטון מוסלמי על ארץ-ישראל או חלקים ממנה אך לא התקיימה בה מעולם מדינה ערבית ריבונית. הרבה קודם להיות האיסלאם התקיים כאן במשך מאות בשנים שלטון יהודי ריבוני. זוהי עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה ועליה לבוא לכלל ביטוי ממשי ובר-קיימא בכל הסדר יהודי-ערבי.

יהודים (הזויים) וערבים (הזויים לא פחות) המבקשים להמציא פתרון לסכסוך באמצעות שקרים, סילופים או התעלמות מעובדות היסוד, רק מאריכים ומחריפים אותו ואת השלכותיו השליליות. נערי-גבעות יעלמו מהנוף, כאשר יעלם ממנו רצח סתמי של יהודים חפים מפשע - עם או בלי סיכסוך פוליטי. רצח יהודים לא יביא "פתרון" שמשמעותו המעשית בפי מעוותי המציאות היא ויתור על זכותו של העם היהודי על ארץ-ישאל, על ריבונות ועל מדינת לאום משלו.