הממשלה והצועני

ישיבת ממשלה אחת, שתי שערוריות, וכמה הערות:

- עמיר פרץ הוא הצועני הגדול של הפוליטיקה הישראלית. איש הציבור שהחליף מפלגות למען הכיסא יותר מכל אחד מעמיתיו. עם כל הכבוד לו, בעיקר בסוגיית כיפת הברזל, ויש כבוד רב, המעברים ההם לא יישכחו. ייתכן כי בגידת בני גנץ הייתה אף גדולה מזו שפרץ הנהיג. אבל אצל גנץ מדובר בחטא אחד. אצל פרץ ניתן להצביע על חטא בלשון רבים.

איני יודע לומר כיצד הייתי מצביע אילו כיהנתי בוועדת האיתור על מתן המשרה בתעשיה האוירית לפרץ. חובה לרדת לפרטים. מצד אחד תמוה שחברי הוועדה התעלמו מן העובדה כי פרץ כיהן כשר הביטחון, ולכן יש סבירות גבוהה שהוא דווקא מתאים. מצד אחר איננו יודעים מה גנץ חייב לו שנאבק למענו בנחישות שאינה אופיינית לו על מימוש המינוי.

אך יש לומר זאת: ממש כפי שבנימין נתניהו סירס את מוסד מבקר המדינה עם המינוי של מתניהו אנגלמן, כך הממשלה בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד מוטטה מוסד חיוני לבלימת שחיתות ופרוטקציה שנקרא ועדת האיתור. איני מוציא מכלל אפשרות שהוועדה בראשות נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה בלהה גילאור טעתה בפוסלה את מינויו של פרץ. אבל לא מפרקים עד תום מוסד כה חיוני להגנת שלטון החוק והדמוקרטיה בגלל טעות כפי שלא מפטרים שופט ורופא ופרקליט ועיתונאי שטעה, וכמובן לא שר.

הממשלה ערערה היום את המסד להגינות בשרות הציבור לטובת מינוי שגם אם הוא מוצדק אין הוא ראוי לגרום נזק כה רב (נ.ב. נא לא לצפות שפרץ יוותר. הוא מעולם לא ויתר על כיסא, מדוע שיתחיל בכך דווקא עתה? הרי כפי שנאמר "על זה בוכה הנביא").

- הפעלת איכוני השב"כ כדי להיאבק במגיפה שטרם הגיעה היא הפרה חמורה של כללי הדמוקרטיה. האם בנימין נתניהו הפך לדגם החיקוי של נפתלי בנט? השב"כ היה צריך להרים את קולו במסגרת הממשלה - לא בחתירה תחתה - ולבקש פטור, גימלים כינו אותם בצה"ל. אבל זה השב"כ שתחת הרדאר שלו התקבל עבריין לעבוד בביתו של שר הביטחון בלי מבדק מקצועי ועד לרגע זה לא שמענו מי הודח בבושת פנים בשל מחדל זה. בעניינים של ביטחון מול כיבוד שלטון החוק חייב ראש השב"כ רונן בר לחוש במעמד של היועץ המשפטי לממשלה. להיאבק על דעתו ולא להסכים חלקית לטעות מוסרית ועקרונית.

ואלי אבידר, שנאבק בצד הנכון נגד איכוני השב"כ, חייב לזכור כי המשך כהונת הממשלה הנוכחית חיוני להגנת כל הערכים שבגללם נפגשנו לרוב בכיכר בלפור בירושלים ובגשרים וברחובות.