עלי זיכרון משואת עמנו בפונאר ובלאריסה

היום, עשרה בטבת, מציינים גם את הזיכרון לקורבנות השואה שלא נודע מקום קבורתם. דווקא בעיתוי זה שמעתי הרצאה מעולה של רוחמה אלבג על המשורר היידי אברהם סוצקבר, שכתב על השואה, על גטו וילנא ועל פונאר. על סוצקבר אמר שאגאל חברו כי למרות שראה את היום האחרון הוא פתח ביום חדש. זאת גדולתם של שורדי השואה ושל כל אלה שלא נשארו מקובעים בטראומות העבר, למרות שזכרו וכתבו עליהן, שהתחילו בחיים חדשים, בישראל, באירופה, בארה"ב, קנדה ונצואלה וברזיל. ביניהם המשפחות של אלברט בורלא מפייזר, של אשתי ושלי.

אלבג סיפרה כיצד היא מביאה מביקוריה בפונאר עלה מגיא ההריגה, ונזכרתי בביקורי בלאריסה, עיר הולדתו של סבי, חיים סימון אברהם, שמשפחתו נרצחה בשואה, אך הוא שרד כי היגר למצרים בראשית המאה. לא נשאר כל זכר למשפחתו ולקהילת לאריסה המשגשגת, שהייתה השלישית בגודלה ביוון אחרי סלוניקי ואתונה. כיום גרים בעיר מאתיים יהודים בלבד, אך כאשר אירגנתי טיול לחברים שלנו ליוון עמדתי על כך שאחרי שטיפסנו על האולימפוס נפקוד את לאריסה. כמו שפקדתי את קוריה בספרד על גבול פורטוגל, העיירה של משפחת אבי, וכתבתי על כך מאמר בחמש שפות. הפעם כתבתי ספר שלם על המורשת היוונית ספרדית שלי לכבוד הביקור שלי בלאריסה ונתתי אותו במתנה למנהלת הקהילה המקומית, יחד עם ספרים אחרים שכתבתי וגם הרומן שלי "הישמרו מדורון יווני", המבוסס על האודיסיאה של הומרוס, שגיבוריו הם ישראלים שמשפחתם מלאריסה, שהיא לרגלי האולימפוס.

המפגש נערך בבית הכנסת המקומי שבחצרו צמח עץ עתיק יומין שאולי סבי זכה לחסות בצילו. בצעד ספונטני קטפתי זלזל עם כמה עלים מהעץ וכאשר שבתי הביתה ייבשתי את הזלזל והכנסתי אותו ליד ראשה של אמי פולין, בתמונה שלה על שולחן העבודה שלי, מזכרת מאביה שמת כשהייתה רק בת 16 והשאיר אלמנה עם שלוש יתומות קטנות. אמי שהייתה בזכות אביה אזרחית יווניה, מעולם לא ביקרה ביוון, גם אבי מעולם לא ביקר בספרד, ולמרות ששפת האם שלהם הייתה צרפתית הם זכו לבקר בצרפת רק שבוע בודד בדרך ממצרים לישראל, כי כזכור עוד לא היו טיסות ישירות ב-1953. רק אני זכיתי לחזור למקורות של אבי ואמי וכתבתי על כך שלל ספרים ומאמרים. חבריי, שכמה מהם חברים שלי בפייסבוק, זוכרים את הביקור בבית הכנסת בלאריסה, כחוויה הכי מרגשת בטיול, יותר מהמקדשים, מהמנזרים התלויים, מערבי הפולקלור והמוזאונים. בפעם הבאה אארגן להם טיול למעלית של סמירנה... אם הם יתעקשו אולי אפילו אארגן להם ביקור בפירמידות ובמוזאון הפרעונים שפקדתי בגיל שש שבע.

גם בבית הכנסת ברודוס יש לוח זיכרון למשפחת אבי קורי, שנטבחו על-ידי הנאצים למרות שהיו רק קילומטרים ספורים מטורקיה, בה שאר המשפחה נותרה ללא פגע. זאת ועוד, בשנת 1922 כאשר אבי ברח בגיל 16 מסמירנה על-מנת לא להתגייס לצבא הטורקי שנלחם ביוונים הוא הגיע למשפחתו העניפה במילאנו, התפרנס ממכירת עיתונים (איזו הכנסת אורחים...) ונתפס על-ידי משטרת ההגירה האיטלקית שהחזירה אותו באוניה שהפליגה לטורקיה. אך הוא חמק ממנה באלכסנדריה, הגיע למשפחת אמו שהייתה כבר בקהיר, הכיר את אימי שאתה התחתן עשור מאוחר יותר. רצה הגורל שדווקא אבי שברח מהלבנט העני ומוכה הקרבות לאירופה משאת חלומותיו ניצל מהשואה בזכות משטרת ההגירה, וכל משפחתו האיטלקית נספתה בשואה. זה חיזק אצלו את תודעתו הציונית (גם בעקבות הפרעות של המצרים ב-1948 וב-1952, מה עוד שהיה ידוע כציוני), וכשעזבנו את מצרים הוא לא השתקע באיטליה, צרפת או ברזיל, כרבים ממשפחתנו, אלא דווקא עלה לישראל, אחרת הייתי כותב פוסטים בפורטוגזית או איטלקית.

המשפחות של אמי ואבי שנספו בשואה הגיעו לאושוויץ ולגיא ההריגה באירופה, כמו גם שישה מיליון יהודים אחרים, כמו גם המשפחות של הורי אשתי, שדודיה נרצחו לנגד עיני אביה, דוברי יידיש, לאדינו, רומנית, פולנית, רוסית, גרמנית, הולנדית, יוונית, ושלל שפות, כי הנאצים לא עשו כל הבחנה בין אשכנזים לספרדים, בין חרדים לחילונים, בין פרופסורים לעגלונים, בין עשירים לעניים. רק אנחנו בישראל עושים הבחנות מעין אלה, פחות ופחות אני מקווה. כל התורה שלי על רגל אחת היא "כור היתוך", שכולם ילמדו באותה מסגרת לימודים, לרבות חרדים וערבים, עם אינטגרציה מלאה, אותן זכויות וחובות, צמצום הפערים למינימום וצדק חברתי. זהו הלקח שהפקתי מהאנטישמיות, מההיסטוריה, ובעיקר מאושוויץ, אותה העזתי לפקוד רק לאחרונה וכתבתי על לקחי אושוויץ את אחד הפרקים המכוננים בספרי "הרפובליקה השנייה של ישראל". זהו מאמר לזיכרם, כי במותם ציוו לנו את החיים!