בוריס ג'ונסון: אפקט צ'רצ'יל

ההצעה מהיטלר על שולחן הקבינט בלונדון

ספרו של בוריס גונסון, 'אפקט צ'רצ'יל', יוצא דופן לטובה, מהרבה ספרים אליהם הגעתי באחרונה. השאלה דלעיל מהווה את חלקו הראשון של הספר ובוריס ג'ונסון מעמיד אותנו בפני אותה השאלה הרת הגורל שעמדה בפני צ'רצ'יל והקבינט שלו כפי שתקראו להלן. ג'ונסון איננו מסתפק בכך. הוא מפליג בדמיונו אל עבר שאלת השאלות: ואם אכן היה נחתם שלום, או הסכם לאי לוחמה, בין צ'רצ'יל והיטלר כיצד היה עולמנו נראה אז...

"אם יש את נפשכם להשקיף אל אחד הרגעים המכריעים במלחמת העולם האחרונה, אל נקודת מפנה בהיסטוריה של העולם, הצטרפו אליי". אומר ג'ונסון לקוראיו. "בואו ניכנס לחדר מרופט בבית הנבחרים... אנחנו מדברים על אחר-הצהריים ב-28 במאי 1940, היו שם שבעה בסך הכול, והם היו קבינט המלחמה של בריטניה. עומק המשבר שאליו נקלעו הוא שדנו בו, כמעט בלעדית, במשך שלושה ימים... הם טרם הצליחו למצוא מענה לשאלה הקיומית שניצבה בפניהם ובפני העולם.

על כסא ראש הממשלה ישב וינסטון צ'רצ'יל. לצידו ישב נוויל צ'מברליין, ראש הממשלה הקודם... צ'מברליין הואשם בכך ששגה בהערכת האיום מצד היטלר ובכישלון הפיוס. כשהנאצים הסיגו את בריטניה מנורבגיה בחודש שעבר, צ'מברליין היה זה שנשא באחריות. לידם היה לורד הליפקס, שר החוץ הגבוה והכחוש.... היה שם ארצ'יבלד סינקלייר, מנהיג המפלגה הליברלית שצ'רצ'יל נטש. היו שם קלמנט אטלי וארתור גרינווד - נציגי מפלגת הלייבור שנגדה הוא כיוון כמה מהגידופים ההיסטריים ביותר שלו. מזכיר הקבינט, סר אדוארד ברידג'ס, רשם את הפרוטוקול.

השאלה לפני הפגישה הייתה פשוטה מאוד, שאלה שנלעסה שוב ושוב בימים האחרונים, בהתקדר החדשות עוד ועוד. איש לא ביטא אותה מפורשות, אולם כולם הבינו מהי. האם בריטניה צריכה להילחם? האם הגיוני שחיילים בריטים צעירים ימותו במלחמה שלפי כל הסימנים היא אבודה? או שהבריטים צריכים להגיע לאיזשהו הסכם שעשוי להציל מאות אלפי אנשים? ואם ייחתם הסכם כזה, הסכם יעיל לסיום המלחמה שיוציא ממנה את בריטניה, אולי הסכם כזה יציל את חייהם של מיליונים בכל העולם? אני לא חושב שאנשים רבים בדור שלי, שלא לדבר על דור הילדים שלי, מודעים לחלוטין למידה שבה היינו קרובים לחתימה על הסכם. לדרך הדיסקרטית והרציונלית שבה יכלה בריטניה לפרוש מהמלחמה ב-1940. נשמעו קולות רציניים ומשפיעים שרצו להתחיל ב"משא-ומתן".

"לא קשה להבין מה הוביל לכך". ממשיך ג'ונסון: "הידיעות שהגיעו מצרפת... היו קשות אם לא תיאמן, ודומה היה שאין עוד שמץ של תקווה. כוחות גרמניים הסתערו על פריז, והניסו את כוחות ההגנה הצרפתיים בקלות מבזה כל כך שנראה כאילו הם שייכים לגזע עליון חדש של לוחמים נועזים, חדורי להט ויעילות עילאיים. הטנקים של היטלר שעטו לא רק אל ארצות השפלה אלא גם דרך הנקיקים הקשים לחדירה של הארדנים. קו מז'ינו המגוחך נפרץ. הגנרלים הצרפתים נראו כמו דמויות פתטיות - צחורי שיער מובסים ונרעדים בכובעי מצחייה כמו זה של הבלש קלוזו. בכל פעם שהם נסוגו לקו הגנה חדש, הם גילו שאיכשהו הגרמנים כבר שם. ואז מפציצי הסטוּקה היו צוללים כמו רוחות רפאים מאיימות והטנקים המשיכו לנסוע".

באותה נקודת זמן היסטורית ולאחר שלושה ימי דיונים מתישים, קיבל לבסוף הקבינט הבריטי את דעתו של צ'רצ'יל, להמשיך במלחמה על-אף כל הסיכויים הקלושים שבקלושים לנצח בה. ומה היה קורה לו היה הקבינט מחליט, בניגוד לדעתו של צ'רצ'יל, לכרות הסכם שלום עם היטלר, כיצד היה נראה עולמנו אז?

גונסון שואל ומשיב. היטלר היה מכוון את כל זעמו לעבר רוסיה. משוחרר מאיומה של חזית מערבית כל שהיא, משוחרר מהצורך לפתוח בחזית שניה נגד הבריטים (רומל, אפריקה), היה מכה סופית את הענק הרוסי תוך כמה שבועות, ואז, בניחותא, היה מתפנה "לטפל", בבריטניה. בכוח צבאו המשוכלל, המצויד לעילא ולעילא, בפיקודם של גנרלים עתירי נסיון ומעוף כגודריאן ואחרים, היה גם מצליח לעשות זאת. ואגב, את התוכנית האמורה סביר להניח שהיה מבצע תוך כמה שבועות. גם ללא כיבוש בריטניה החושך מהאוקיינוס האטלנטי ועד הרי אוראל היה יורד על אירופה. היטלר וחבר מרעיו לא היו נעצרים משום שאיש לא היה מסוגל לעוצרם. בארה"ב, הבדלנים, חלקם אנטישמיים קיצוניים, לא פחות מהנאצים, היו מאמצים את הפתרון הסופי. אלברט שפאר, כוכבו הצעיר של היטלר, היה ממשיך לתכנן מבנים מגלומניים שהיה מפארים את ברלין כבירת תבל, ולנו היהודים נשקף גורל אחד: להעלם סופית מעל במת ההיסטוריה.

כל זה לא קרה בזכותו של איש אחד. קוראים לו וינסטון צ'רצ'יל. ועם כל האמור לעיל, מצאתי בספר גם פגמים הנוגעים לאי התייחסותו של ג'ונסון לעולם היהודי כפי שנשקף פעמיים. הראשון סיפור התייחסותו של צ'רצ'יל להצהרת בלפור (חיובי מאד), ולאסון ההשמדה במלחמת העולם השנייה (שיחתו עם נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט, אפריל 1944). במרס 1921 הגיע צ'רצ'יל לארץ ישראל, בתוקף תפקידו כשר המושבות. הוא נוטע עץ באתר הבנייה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים, ומבקר לאחר מכן בתל אביב ובמושבות נוספות. רשמיו, כפי שהוא נתן להם ביטוי במאמריו ובשיחותיו עם ארגונים יהודיים, היו חיוביים.

השני, פרק פחות ידוע, הקשור ביחסיו המורכבים עם נשיא ארה"ב, החל כאשר כבש הוורמאכט את הונגריה, בשלהי מלחמת העולם השנייה (אפריל 1944). אייכמן, הזכור לשמצה, החל לתכנן ולבצע את השמדת היהודים שם. ידיעות על כך הגיעו לתפוצה היהודית בארה"ב. פרטים על הנעשה באירופה גם נודעו לצ'רצ'יל משירותי הביון הבריטיים ואחרים. צ'רצ'יל פנה לרוזבלט והציע/ביקש, שחיל-האוויר האמריקני, שכבר פעל אז באינטנסיביות רבה, בשמי פולין ומזרח גרמניה, יפציץ ויהרוס את מסילות הברזל המובילות לאושוויץ ולמיידנק, מחנות הריכוז בהם התבצעה ההשמדה ללא רחם וללא הפרעה בתהליך יומיומי. רוזוולט סרב. "תחילה עלינו לסיים את המלחמה עם גרמניה. עלינו לרכז את כל האמצעים שברשותנו לקידום מטרה זו, אח"כ נתפנה לטפל בבעיה שהזכרת"... ענה לו, וכך אכן היה כפי שמספרת לנו ההיסטוריה של שנים אלו.

עובדות אלו אינן גורעות מאיכותו של הספר האמור, והוא מומלץ מאוד לקריאה.