לריב עם ריב, אבל

הזדהיתי עם תחושת הקבס של ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה-הכהן למראה הכרזה שיצאה תחת ידיו של האמן דוד ריב. "ירושלים של זהב, ירושלים של חרא", נכתב שם באותיות קידוש לבנה, וחרדי נראה פעמיים על-רקע הכותל המערבי. מגעיל.

שאמה-הכהן מתכוון להוריד את מה שנתפס בעיניי כקול קורא אנטישמי מקירות המוזאון בעירו. אני מבין בלב שלם לרצונו, אך מציע לו לבלום. חופש הדיבור והביטוי נמצא במתקפה אנטי-דמוקרטית חסרת תקדים, ובשלב זה סתימת פיות על-ידי פוליטיקאים מזיקה יותר מציור מרושע עם מלים עויינות.

קשה להגן בימים אלה על חופש הדיבור בגלל שימוש נצלני מסוכן שנעשה בו על-ידי גסי רוח ופרחחי לשון הפעילים ברשתות החברתיות. ריב כותב "ירושלים של חרא" וגדי יברקן מגייס בו להט ויכוח לגיטימי את מחנות הריכוז בתקופת השואה, ודוד אמסלם מגדף את מערכת המשפט, וכל אלה ביחד וכל אחד לחוד מגבירים את המיאוס מהיסוד החשוב ביותר של חברה נאורה.

לא רק בארץ. בתחילת שנות ה-70' ניסה הממשל האמריקני לאסור על ה"ניו-יורק טיימס" לפרסם את "מסמכי הפנטגון", שהיו למעשה דוח אשר הוכיח כי הבית הלבן וקודמותיו שיקרו לציבור האמריקני במה שקשור למלחמת ויטנאם. בית המשפט התיר את הפרסום על אפו וחמתו של הנשיא ריצ'ארד ניקסון.

אך עתה, סיפר היום העיתון הנודע בעולם, שופט הוציא צו האוסר פרסום של "סקופ" שהגיע אליו, וזה עובר יחסית בשקט מפני שהציבור האמריקני נפגע מן הסחי המילולי שהוא קורא ברשתות החברתיות.

ברור שה"ניו-יורק טיימס" יערער, אך כיצד התגלגלו הדברים לשפל כזה, שהרי גאוות האומה האמריקנית היא שהחוקה שלה אוסרת על הממשלה לחוקק חוקים הפוגעים בחופש הביטוי.

הציבור בארץ ובעולם שכח מה החלופה. כל סתימות הפה במשטרים אי-דמוקרטיים החלו בכוונה טובה. כולן גם הסתיימו בדיכוי המחשבה החופשית והדעה העצמית. בעברית ובכל שפה.