יפן - שינוי תרבות

פעם ביפן תעסוקה הייתה לכל החיים. ואז החל המהפך, גל אחר גל של חברה צעירים החל לעזוב את מקומות העבודה (אליהם הם היו אמורים להיות נשואים לכל החיים כאמור) "בשל סיבות בריאותיות". כאילו יפן כולה חלתה בגל אחר גל של התפטרויות, דבר שלא נשמע כמוהו לפני כן.

ליפנים גישה מאוד משונה לעסקים. אם הם חושבים שמישהו פגע בהם או סידר אותם, הם לא יסלחו לו לכל החיים. אך אם הגורם הפוגע הוא יפני, הדבר ישכח מיד, כלא היה. לפני עשרות שנים קיבלנו תביעה מיפן על ארבעה קונטיינרים של בירה שלכאורה הגיעו פגומים. טסתי עם אבי ליפן לאמוד את הנזק. כשהגענו, הייתה ערימה של כמאה תיבות בירה (בנות 24 בקבוקים כל אחת) שאכן בירה נזלה עליהם והסחורה לא נראתה כפי שהיינו רוצים. אך בכל קונטיינר היו 2,142 תיבות כאלו.

על אחוז ומחצית האחוז נזק היפנים דרשו זיכוי על המשלוח כולו, וכיוון שאנחנו הגענו והם העמידו עצמם באור לא נעים בשל הדרישה המופרזת, הם לא ביקשו סליחה, ואף לא הציעו לשלם על הטיסה והמלון. הם לא סלחו לנו מאז ועד עולם. נקודה. לעד.

אחת החברות אתן אבי עבד בשנות השמונים הייתה חברה בבעלות פרטית של יפני בשם איצ׳ינוזה סן. איצ׳ינוזה סן היה הקונה הגדול ביותר שלנו באותן שנים. מדי כמה חודשים הוא היה מגיע לארה"ב לעסקים, שעיקרם היה ביקור בלאס וגאס. הוא היה מעביר מראש למלון מאה אלף דולר, עבורם קיבלו אותו בסבר פנים הראוי לוגאס: סוויטה מפוארת במלון, אוכל לחדר, אוכל ושתיה כיד המלך והימורים בלתי פוסקים.

"למה טסת לכאן"?

איצ׳ינוזה סן היה נשוי באושר, ולכל גיחה לארה"ב (קרי לוגאס) הוא היה מביא איתו מתלמדת חדשה - בחורה צעירה שהיה צריך ללמדה אורחות חיים. בדרך לוגאס ובדרך חזרה הוא היה עוצר בלוס אנג׳לס, כי בכל זאת אלו היו טיסות עסקים, ואנחנו היינו מארחים אותו ואת המתלמדת (בת גילי לערך?) התורנית. עד היום אמי מזכירה את התלהבותו של איצ׳ינוזה סן מההמבורגרים שהיו מגיעים לחדרו, רק באמריקה! המבורגר זול במיוחד, בעלות זניחה של מאה אלף דולר (ואיזו שמחה שנלוותה לכך)!

שני זכרונות מלווים אותי מיפן, ושניהם קשורים לרעידת האדמה של 1995. זה היה בינואר, שנה בדיוק אחרי רעידת האדמה הגדולה ביותר בה התנסנו בלוס אנג׳לס מזה יובל שנים או יותר. העיר קובה בחלקה המערבי של האי כמעט נחרבה. היפנים המנוסים בכך שלחו מסוקים וצוותי הצלה, אך אלו סרבו לחצות את הגבול הדמיוני בין פריפקצ׳ור (תחום שיפוט) אחד למשנהו. סדר הוא סדר, ולא מאלתרים. ההפך הגמור מטייסים ישראלים או מהראש הישראלי בכלל.

כיון שהתנסנו ברעש דומה (אך פחות חזק) שנה קודם לכן, לבנו יצא אליהם ורצינו לעזור. אך היפנים עם גאה, והם לא יבקשו דבר. אבי לא ויתר ודיבר עם בעל חברה גדולה בקובה איתה עבדנו. כיון שאבי היה מבוגר בהרבה מאותו בעל חברה (בנו של מי שהקים את החברה), הוא התייחס לאבי בכבוד. אבי נזף בו (דבר לא קל ליפני לקבל): "טומינגה סן, אתה התחנכת כאן בארה"ב, ואני פונה אליך עכשיו כבן משפחה ומבקש שתגיד לנו מה אתם צריכים". את התשובה קיבלנו בפקס: הם היו זקוקים להחלפה של בגדים תחתונים, כי לא היו מים זורמים, והיגיינה אישית חשובה להם עד מאד.

כך יצאנו כמו ארבה לשדות ורוקנו את כל חנויות הספורט ואחרות באזור לוס אנג׳לס מבגדים תחתונים, ניילונים (היה זה אמצע החורף, וקירות שלמים נהרסו) ובקבוקי מים מתקפלים. הכל הועמס למטוס נוסעים בטיסה מסחרית ואבי טס ליפן לנריטה (שדה התעופה הבינלאומי בטוקיו, בחלק המזרחי של האי). שם קיבלה את פני אבי פמליה שלמה של עובדים יחד עם המנהל הראשי של המכס. משך שעתיים התנהל דיון נוקב, שעיקרו: "אבל למה טסת לכאן"? (כי שדה התעופה באוסקה ליד קובה היה סגור בשל רעידת האדמה) והאם צריך להטיל תשלום מס על הסחורה שאבי הביא אתו, מלוא המטוס תרומה אישית לקובה.

עסקי משקאות

אבי, המכיר את היפנים עשרות שנים הציג את הקלף המנצח (כי הגיון בריא כמובן לא עבד),: "אנחנו בעסקי משקאות, לא בעסקי שמטה, ניילונים או בקבוקים מתקפלים". כמובן שאחרי שהתהליך מוצה עד תום, אבי עם כל הכבודה שוחרר, ועכשיו היה צריך לדאוג לשלוח הכל מצד אחד לצד השני.

מי זכר כל זאת? אחד הקונים שלנו, איש מבוגר מאד, הגיע כמה שנים אחר כך להפגש אתי. ישבתי בהילטון, וכל שאר הקונים שלנו סרבו להפגש אתי במלון - הייתי צריך לכתת רגלי ולהגיע אליהם. לא שממש הייתי צריך להתאמץ, אך אפילו נסיעה במונית או ברכבת לכל כיוון פרושה היה שעה עד שעתיים. בכל הביקורים הקודמים, כולם באו למלון להפגש עם אבי, וכך הוא ניהל פגישה אחר פגישה, כשמונה פגישות ביום. אם הצלחתי להוציא לפועל שלוש פגישות ביום, היה זה יום מוצלח ביותר.

כך כולם למעט קונה אחד, מבוגר מכולם, שהגיע ולא ויתר. לא הבנתי, ובחוצפה מערבית שאלתי אותו על כך. הוא ענה: "אביך, בוסל סן, התקשר אלי אחרי רעידת האדמה והתענין. בוסל סן גם טס ליפן והביא איתו עזרה ראשונה עבור הנפגעים - עבורנו. את זאת לא אשכח כל חיי".

אותו קונה מזמן כבר אינו בחיים, אך הכבוד שהראה לי בזכותו של אבי מלווה אותי. זה היה דור אחר, דור עבורו מילה הייתה שווה הכל (בניגוד לחוזים כתובים שאינם שווים את הנייר עליו הם כתובים). היה כבוד. הייתה הערכה עצמית והערכת הזולת. הייתה תעסוקה לכל החיים. היו גם ערכים והערכה שכבר לא קיימים. אלו היו ימים אחרים, ימים שהיו ואינם.