50 שנה למותו של יהודה אלמוג

יהודה אלמוג (נולד ליד וילנה ב-1895 ונפטר בשנת 1972) הושפע בנעוריו "מהפציפיזם הטולסטויאני". משום כך, עת גויס לצבא האימפריה הרוסית, הוא ערק ממנו. לאחר מכן הצטרף לארגון "החלוץ" ברוסיה, ונרתם למשימות התנועה הציונית בהשפעת יוסף טרומפלדור. בשנת תרע"ט 1919 עלה לארץ ישראל עם טרומפלדור, והצטרף למייסדי קיבוץ דגניה ב׳. הוא אף השתתף בשנת 1920, בהקמת ההסתדרות הכללית. יחד עם חבריו "מהחלוץ", נפגש עם ישראל שוחט ראש ארגון "השומר", ויחדיו ייסדו את "גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור".

אלמוג היה שותף בעוד מבצע היסטורי - הקמת קיבוץ עין חרוד. בשנת 1922 יצא עם חיים שטורמן וצבי נדב לסיור בחורן, והציע להקים שם יישוב יהודי חדש בשיטה, שלאחר שנים נודעה בשם: "חומה ומגדל". בשנת 1924, יצא אלמוג לאירן להביא עולים יהודים צעירים שיסייעו ביישוב החורן, אך משימתו לא הושלמה. בשנת 1928 בעת שחזר מאירן דרך סוריה, הציע לצעירים היהודים לעלות על הקרקע וליישב אותה בזכות העובדה שהם נתינים סורים. גם רעיון זה לא הסתייע. בשנת 1936 הצטרף כחבר לקיבוץ כפר גלעדי ושם בנה את משפחתו.

אחת ממטרות "הקיבוץ המאוחד" הייתה התיישבות ותיעוש אזור ים המלח. רצון זה בא לידי ביטוי בכוונת מנהיגיו לשלב את חברי הארגון בחברת האשלג הארץ-ישראלית שנועדה להפיק מינרלים מים המלח ואשר נרשמה כחברת מניות בשנת 1929 בלונדון. החברה שבין מנהליה היה משה נובומייסקי, קיבלה זיכיון ל-75 שנה. במשך מספר שנים לאחר מכן, החלה החברה בבדיקות ניסיון ובהקמת המפעל הצפוני שאמור היה להיות אתר הייצור העיקרי. ניתן לומר כי משה נובומייסקי הוא שחולל את המהפכה התעשייתית-יישובית בסדום במאה העשרים.

הוא היה הראשון שהשתמש באנרגיית השמש להפקת אשלג בעולם בכלל, ובים המלח בפרט. הוא הקים את 'חברת האשלג הארצישראלית בע"מ - The Palestine Potash Ltd. - בהון שגייס מן הציבור הציוני העולמי, מיהודי בריטניה וארצות הברית. החברה פעלה כשמונה-עשרה שנה, עד אפריל 1948, ערב סיום שלטון המנדט. חברת האשלג הקימה מערכיי יצור, ובכללם בריכות, בתי חרושת ומגורים לעובדים בשני קצותיו של הים, בצפון, ובדרום, וכן את 'מחלקת הים', שהשיטה ספינות לקשר בין שני האתרים.

ליד הפקת האשלג התפתחה חקלאות אינטנסיבית ואקסטנסיבית כמו למשל בקיבוץ בית הערבה; הוא עודד את פיתוח התיירות באזור ואת הקמת מלון 'קלי"ה'; לאחר קום המדינה הוקמה על בסיסה של חברת האשלג חברת 'מפעלי ים המלח בע"מ',- שהיה לאחד המפעלים הגדולים והרווחיים ביותר במדינת ישראל. כזכור, בראשית שנות השלושים, לבקשתו של נובומייסקי, יצא אלמוג בראש "הפלוגה המקובצת", אשר כללה את חברי הקיבוץ המאוחד, להשתתף בהקמת מפעל אשלג. הנהגת הקיבוץ המאוחד ציפתה כי ייסוד המפעל תביא להקמת קיבוץ (מתנועת הקיבוץ המאוחד) בדרום מזרח ים המלח. בשנת 1939 הוקם קיבוץ "בית הערבה" בשטחיה הצפוניים של חברת האשלג וזאת לאחר שהתברר כי הסיכוי להתיישבות בסאפיה אינו נראה באופק. לאנגלים שפקפקו בנחיצות היישוב הוצג הקיבוץ כמיועד לאספקת מזון טרי לעובדי המפעל.

עד תש"ח 1948 הנהיג אלמוג את ציבור העובדים המאורגן בחברת האשלג. בעת האירועים שקדמו למלחמה ניהל נובומייסקי משא-ומתן עם המלך עבדאללה על יצירת אזור נטרלי של שני המפעלים, הצפוני והדרומי. במאי הסכימה ההגנה (בחשאי ובלא ליידע את נובומייסקי) למסור את השטח בניגוד לסיכום המו"מ עם המלך לרשות הירדנים. ב-20 במאי 1948 ננטש אזור צפון ים המלח בהוראות המטה הכללי. הנטישה כללה את מפעל האשלג הצפוני והשכונה העברית שהקימו עובדיו, את קיבוץ בית הערבה, ואחר כך נהרסו האתרים בידי הערבים.

בשנת 1952 הוקמה החברה הממשלתית "מפעלי ים המלח", ונובומייסקי נושל למעשה ממפעל חייו. יהודה אלמוג מונה אז גם לראש המועצה הראשון בים המלח, כשנוסדה המועצה האזורית "תמר". בשנת 1965 נאלץ לפרוש מתפקידו עקב חילוקי דעות עם חברי המועצה ובעיקר עם ראשוני קיבוץ עין-גדי. תחילה כונסה ישיבת הדחה על-אף שמרדכי מקלף סירב לתת ידו לדרישות "הצעירים הזועמים" ולא הצטרף לדרישתם להדיח את אלמוג.

בשנת 1969 העניקה לו המועצה אזורית תמר אזרחות כבוד במלאת 35 שנה לירידתו לסדום ובמלאת י"ג שנים להקמת המועצה ביוזמתו ופועלו. עם זאת אלמוג חש עצמו נפגע וחש שעולמו הולך ומתמוטט. סך פעילותו היה מגוון - הוא תרם רבות לפיתוח אתרים היסטוריים וישובים בים המלח. הוא יזם הקמת מלונות, יישובים, כבישים ושיקומם של אתרים ארכאולוגיים והיסטוריים, כמו מצדה. בין יוזמותיו היו "אגודת מצדה", מוזאון "בית היוצר" בנווה זוהר ובניית "משכן לתרבויות ים המלח" במצדה.

"הקיבוץ המאוחד" התאחד בשנת 1927 עם גדוד העבודה ע"ש טרומפלדור והדגיש כי בין משימותיו יש להקים ולחזק את ההתיישבות החקלאית-תעשייתית ממשגב עם בצפון ועד איילות בדרום. בעת יציאת "הגדוד" לסדום במאי 1934 שררה בו אוירה דומה להליכה בעשור קודם ממגדל לעין-חרוד. תחושת חברי הפלוגה המקובצת (שראשוניה הגיעו מרמת רחל) נענו לקריאתו של נובומייסקי להקמת הפלוגה בסדום.

באותו יום היא בוטאה כך: "אנו נקים מפעל תעשייתי בהיקף שלא היה כמוהו בארץ... כיבוש העבודה להמוני העולים שיעלו ויבואו... נקים יישוב קבע בבקעת צוער, על גדות נחל זרד". אלמוג כתב בשנת 1935 ברוח נבואית: "יבוא יום, ואניות תפלגנה מהצפון לדרום וקשר בלתי נפסד באמצעות הצי שלנו, צי העבודה והבניין, יקום בין תושבי מסדה ובנותיה. אנו מכשירים כעת את הקרקע לקראת העלייה הגדולה אלינו לדרום". הוא שלח תזכירים להנהגה הלאומית שתכליתם היה זירוז ההתיישבות לחופי ים המלח וכן את סיפוח סאפיה בעתיד, למדינת ישראל.

תוכניתם לחברי הפלוגה כללה השתלבות במפעל האשלג והמנהיג והדוחף היה אלמוג. התמדתו בהנהגת הפלוגה עד 1948 לוותה במאמציו לקדם התיישבות יהודית בחרן. בעקבות כך העלה בן-גוריון שאלה זו בפני הנציב העליון ארתור ווקופ. הבריטים לא נענו לרעיון זה עד סיום המנדט. העבודה בסדום הייתה לצד ערביי עבר הירדן ושכנות זו טיפחה הבנה פרולטרית בין שני העמים. הפלוגה מנתה בתחילה שלושים איש (חברי רמת רחל) והיא צמחה אט אט ל-200 חברים מתוך 650 פועלים יהודיים במפעל. לפלוגה הגיעו גם חברי הקיבוצים מעוז, קדמה ובארי. חברי הפלוגה נתבעו לשרת בסדום שנתיים ובלוח עבודה ארוך מחופשה לחופשה.

אמר עליו חבר מקיבוץ כברי: "יהודה אלמוג היה הדמות הדומיננטית של סדום. סדום ויהודה אלמוג - זה היה דבר אחד. הוא היה הרוח והנשמה והנפש של סדום... מילת הקסם שלו הייתה "תקיעת יתד". תקענו יתד. זו הייתה הסיסמה שלו". מוכתר בית הערבה דוד קורן אמר עליו בתקופת ההכרעה 1948: "יהודה היה מתרוצץ בתל אביב ותופס כל מי שיכול לסייע לנו. הוא היה אורב ליד דלתותיהם ובא אליהם הביתה... הוא פולש לביתו של בן-גוריון בשעות הבוקר המוקדמות ומרים קול צעקה גדולה ומרה אצל ישראל גלילי ומבקש שנכתוב לו אם יש בידנו ידיעות על הכנות לפלישה מצד עבר הירדן".

הברכות שקיבלו ראשוני הפלוגה במסיבה בחדר האוכל של רמת רחל, מעידות על ציפיות ראשי היישוב מהם. כך למשל ברכתו של משה נובומייסקי לפלוגה היורדת לסדום... "נבחרתם להיות הראשונים להניח אבן הפינה ליישוב חדש בנקודה הרחוקה ביותר במדבר יהודה..". משה שרת ברכם אף הוא: "הליכתכם למקום תבטל את הגבול המלאכותי בין מערב הירדן למזרחו.

הליכתכם לסאפיה היא כניסה לעבר הירדן ופתח לערבה ולעקבה". מדובר בגרעין מקבוצת "קדמה" שהמתין להתיישבות בצפון וביקש להקים קיבוץ ליד מעיינות והמערה של ע'ור אל סאפי, בקצה הדרום מזרחי של ים המלח. השטח היה בתחום הממלכה הירדנית. חברי הקבוצה ביקשו לגדל חשלאות ולהשתלב בעבודת חברת האשלג. היו בין הארכיאולוגים שזיהו את אל-סאפי כעיר תוער המקראית.

במהלך המלחמה, נמצאה "חברת האשלג" בין הפטיש לסדן. היא הייתה חברה בריטית המחויבת להנהלתה בלונדון ומצאה עצמה פועלת בשטח שעל-פי תוכניות "החלוקה" אמור להיגזר לשלוש מדינות במציאות של פינוי השלטון הבריטי ומלחמת אזרחים בארץ-ישראל. תחילה גיבש נובומייסקי רעיון שנועד לשמור על האזור כניטרלי. אולם, נפילת גוש-עציון והחשש מגורל דומה במפעל, גרם ל"הגנה" למסור אותו ללגיון.

בפקודת "ההגנה" פונו ונהרסו קלי"ה ובית הערבה כדי "שלא תהיה גוש-עציון שנייה". ובינתיים חיי הפלוגה הציבו אתגרים לחבריה. הם חיו בניתוק מהמשפחות ומפעילות תרבותית לחודש ימים שלאחריו זכו לשבוע חופשה. למחנה העבודה בסדום הורדו בחורות שתשתלבנה בעבודה במפעל וכן הובאו משפחות עם ילדים לעונות הקרירות. התגבורת הקימה גן-ילדים, פיתחה גן-ירק והעשירה את חיי התרבות. העובדים השתלבו בהגנה על המפעל בעת מאורעות 36 - 39 והמשיכו בו בזמן להתעמת עם ההנהלה על תנאי העבודה וזכויות העובדים.

יהודה אלמוג הנהיג את החבורה במשברים אלה ושימש כסלע איתן לחלום ההתיישבות בים המלח. למרות מאמציו של אלמוג, בהעדר יישוב קבע בשנות הארבעים, מסיימים עובדים רבים את עבודתם בחברה ועולים צפונה. כך נכתב עליו בחג העשרים בעין-גדי: "פה היה מדבר שומם אי-פעם/ והאדמה בשמש להטה/ על גביה התהלך נביא של זעם/ וכולם קוראים לו יהודה...כי נשוי היה האיש לים המלח/ ובניו הם סדום, עין-גדי ומצדה".

בעקבות מבצע לוט, שמר אלמוג על הגחלת במחנה העובדים בסדום גם כשנצורי מלחמת העצמאות עלו צפונה וויתרו סופית על החלום. בן-גוריון ביקש לפתח את הנגב באמצעות הקמת אילת כעיר נמל ותעשיה ואילו אלמוג דבק ברעיון שהתנועה הקיבוצית היא הכלי המתאים להחייאת הנגב. ההסתדרות אף היא ביקשה להיות מעורבת בהקמת אילת ואלמוג נימנה בשנת 1953 על ועדה זו בראשות א' ארזי. באותה שנה מינה ספיר שהיה אז מנהל הפיתוח במשרד החקלאות את אלמוג למרכז פעולות הפיתוח בחבל ים-המלח.

בעשור הראשון המשיך אלמוג בדרכו האופיינית - שליחת תזכירים לראשי המדינה ודחיפה בפועל של בנייה והעלאת יישובים באזור ים המלח. כך למשל דרש כהצעה מינימאלית שיותן זיכיון למי נחל זרד (חסא) וזכות להתיישבות עובדי מפעל סדום בקלי"ה. בנובמבר 1948 מונה אלמוג כחבר בוועדה ממלכתית ("ועדת הופיין") על-ידי שר המסחר והתעשיה פרץ ברנשטיין לחקירת דרכי פעולתה של חברת האשלג ודרכי הפעולה לעתיד. אלמוג ריכז את פעילות הוועדה. הוועדה קבעה את היעד לעתיד - ייצור מיליון טון אשלג בשנה, פיתוח אזור כמרכז מרפא, הקמת יישוב חקלאי בעין-גדי וייסוד יישוב קבע בדרום ים-המלח".

המלצות הוועדה תחת לחץ נובומייסקי לא התקבלו ואלמוג נותר מאוכזב ומתוסכל. משום בקיאותו בשטח הוא מונה כחבר בוועדת הנגב שהקים בן-גוריון בשנת 1949 כוועדת מנכ"לים לפיתוח הנגב הדרומי. אלמוג היה חבר בה במעמד אישי מייצג את חבל ים-המלח. דור ההמשך ביקש להמשיך וליישב את אזור ים המלח אך הייתה לו ביקורת כנגד אלמוג. היא נשענה על עניין ההסכם שחתם עם הירדנים ב-1948 וגם על נוקשות יחסיו עם נובומייסקי. מצד שני אלמוג טען בפני הממשלה וועדות שטיפלו בנושא כי החברה אינה זכאית לאמון ואין לעשות עמה הסכמים;

תנאי בל יעבור לחידוש הזיכיון צריך לדעתו הוא שינוי יסודי במבנה החברה; הפיכתה לחברה ישראלית; בחברה צריכה להיות מובטחת זכות ההכרעה לממשלה. בתוך כך, אלמוג מסייע בסלילת כביש "מעלה תמר" (כתחליף להובלה הימית של האשלג מקלי"ה) ובשנת 1953, בטקס חנוכתו של הכביש הוא אומר: "פה עוד יקומו קיוסקים". באותה שנה, סייע ודחף אלמוג להקמת היאחזות עין-גדי שאוזרחה בשנת 1956 והייתה לקיבוץ. לאחר האזרוח נפלה מחלוקת קשה בין תושבי הקיבוץ למועצה וחבריו הם שגרמו לאלמוג להתפטר מראשות המועצה המקומית. במקביל, בסיוע משרד הפיתוח, הוביל אלמוג סיור בערבה ובהר הנגב עבור עובדי המרכז החקלאי במטרה לשכנעם כי הגיע הזמן לגשת להיאחזויות של קבע על-ידי המוסדות המיישבים והזרמים ההתיישבותיים.

באמצע שנות החמישים עמד יהודה אלמוג, כנציג העובדים וההסתדרות בחברת האשלג כנגד תוכניות "החיסול" של המנהל החדש, מי שהיה הרמטכ"ל השלישי, מרדכי מקלף. למרות זכויותיו הרבות לא הצליח אלמוג למנוע את פירוק המחנה בו ראה תנאי לקשר בין מגורי העובדים והמפעל. עיקר המחלוקת נסבה סביב העברת המטה מירושלים לדימונה (1000 מטר מעל פני הים) צעד שחיזק את העיר עצמה ואת באר שבע.

אלמוג המשיך להחזיק בדעתו שאת החברה יש לנהל רק משטח המפעל. עם זאת מקלף העריך את אלמוג ותרומתו וסייע לו להקים את "מרכז ההסברה" של החברה. באמצע שנות החמישים (ספטמבר 1956) מקים אלמוג את "אגודת מצדה" לשימור וקימום מצדה, עין-גדי והמערות.

בראשות האגודה עמדו ויץ, טוביהו ושרת וכן נציג מקיבוץ עין-גדי. מלבדה יזם אלמוג ואירגן פעולות התנדבות של בני נוער לשיקום שביל הנחש; סידור המחנה לרגלי מצדה והקמת המשכן; גיוס תרומות של אוהדים ומוסדות ציבוריים; הקמת אכסניית מצדה ושירותי אירוח למבקרים; ניסיון לרתום את ההסתדרות הכללית לפעולות תרבות במצדה. ניסיונו למנוע את הקמת הרכבל למצדה מתוך חשש לפגיעה באתר ובקדושתו נכשל, "ורשות הגנים" ביצעה את המהלך. האגודה הכירה תודות לאלמוג בחשיבות אתוס מצדה לנער הישראלי וסייעה בידי שמריה גוטמן לחשוף את שביל הנחש.

לקראת תחילת שנות השבעים ניתן היה למנות את הישגיו של אלמוג באזור: התגשמות חלום של ייצור מיליון טון אשלג, הקמת מפעלי תעשיה במישור רותם המנצלים את אוצרות ים-המלח, על סיוע בהקמת ערד ודימונה, על הקמת שכונת המגורים בנווה זוהר, ועל ייסוד מרכז מלונאות בחמי זהר - עין בוקק. בנוסף, הקמת קלי"ה, מצפה שלם ונאות הכיכר.

על אף רשימת הישגים אלה סבר אלמוג שחייו מסתיימים בטרגדיה. אירועים כמו דחיקתו מראשות המועצה, התעלמות רשות הגנים מתביעותיו לאחר שהתנגד להקמת רכבל. קריאותיו לאלוף הפיקוד כי מפעל ים המלח "עומד חשוף" ויש לעשות משהו מבחינה צבאית כדי לחזקו אף היא לא נענתה. בצוואתו ביקש אלמוג שיטמינו בקברו את המפתח למשכן במצדה ממנו נושל.

מילה אחרונה: המחלוקת בין ההיסטוריונים על מקומה של האישיות במהלכי הזמן מעולם לא תסתיים. אין ספק, שאישיותו המיוחדת של יהודה אלמוג, מסירותו המוחלטת לאזור ים המלח ויכולתו להוביל רעיונות ומעשים - הטביעה את חותמה על פיתוח ויישוב אזור ים-המלח והנחת יסודות להמשך הפיתוח והשמירה על משאב זה, שמשום מה, בשנים האחרונות נמנעו ממשלות ישראל לקדם תוכניות אשר בפוטנציה יכולות היו להביא את האזור לרמה שעליה חלם אלמוג.