ליעקב אבינו שתי נשים. האישה הראשונה לאה. למרבה הכאב, זו האישה השנואה בבית בעלה. האישה השנייה רחל זו האישה האהובה באותו בית. לצערי אני מביע את כאבי, כי יעקב כאחד מאבות האומה מעד מעידה מאוד כואבת במתן דוגמה לא ראויה של קיום דפוסי משפחה, הגם שמדובר כאן במאות רבות של שנים טרם פסיקת חרם רבנו גרשון מאור הגולה.

כואב לכתוב, שלאה רעייתו של יעקב היא אישה שנואה עליו, הגם שהיא האמא של ילדיו. ומדוע שנואה לאה? כי עיניה "רַכּוֹת". המדרש והפרשנים חשו מצוקה רבה בכתוב, המנמק את הסיבה לדופי של האישה לאה - "עֵינֶיהָ רַכּוֹת".

כל מדרש רואה שזו טענה, שאינה עומדת במבחן הביקורת. לכן מתוך מצוקת הרצון לסנגר על יעקוב הוצפנו במדרשים רבים, המבקשים לטהר את יעקב. אביא רק דוגמה אחת - רבי שמחה בונים מפשיחה בספר "קול ושמחה" מציג את לאה "כְּשְנוּאָה עַל עַצְמָהּ, כְּדֶרֶך צַדִּיק אֲמִיתִי שֶׁתָּמִיד רוֹאֶה בְּעַצְמוֹ מִגְרָעוֹת וְחֶסְרוֹנוֹת וְשוֹנֵא אֶת עַצְמוֹ".

לפנינו דוגמה אחת מני רבות לפירוש דחוק. מתוך רצון לטהר את יעקב, שאישה לה הוא נשוי עוברת בכל שנות נשואיה התעללות נפשית במחיצת בעלה. יעקב הוא אחד מאבותינו. המדרש מציג אותו כמי שאין בלבו שנאה. מי ששונא זו לאה. לאה היא זו שאחוזה בשנאה עצמית. יש בה שנאה למגרעותיה ולחסרונותיה. הבעל אדם אידיאלי, למרות שחולשותיו מגדישות את הסאה.

יעקב משקר לאבא עיוור, לכן כל החיים השקר רדף אותו. ילדיו שיקרו לו. הוא נכשל כאבא וכמחנך בהעדפת בן אחד על יתר הבנים. כל הבנים כרעו תחת נטל העבודה, והבן האהוב עליו לא שותף בעבודה הקשה. הבן האהוב, בן האישה האהובה, מהלך לו בכתונת פסים. במערכת הנשואים יעקב לא הסתיר את הדחיה כלפי אישה אחת שהוא חי איתה - לאה, ואת העדפת האישה השנייה - רחל.

תפילה רווית כאבים

כשעוקבים אחר השמות שנתנה לאה לילדיה, מתוודעים לסערת נפשה של אישה דחויה, אחת מארבע האימהות של העם היהודי. מכל שם שהעניקה לילדיה פגשנו אישה מושפלת ודחויה בבית בעלה. אישה הצמאה לאהבה, שלא זכתה לקבל בחייה. שמו של הבן הבכור, ראובן, מבטא את צפיית לאה להיחלצות ממצוקת אישה דחויה בבית בעלה - "כִּי עַתָּה יֵאָהֲבֵנִי אִישִׁי". השם של הבן השני, שמעון, מבטא עובדה כאובה. מבטא מה חשה לאה המביאה ילדים לאוויר העולם אחרי שהיא חיה עם יעקב אבינו - "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׁנוּאָה אֲנִי".

השם של הבן השלישי, לוי, מבטא כמיהה וצפייה לשינוי במצבה - "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי". השם של הבן הרביעי, יהודה, מבטא תקווה, שאולי הפעם הכל יהיה אחרת - "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'". כל בן נושא בחייו - בשם שניתן לו - את המצוקה הנפשית של האם, שאביהם מאמלל אותה ומתנכל לה. קשה לנהל חיי משפחה, כשהבן הבכור ראובן צריך לדעת, ששמו נושא את תפילתה רווית הכאבים של אמו המצפה לאהבת אביו, אהבה שממאנת לבוא.

שמעון גדל במשפחה, כשהוא נושא בשמו את אומללות האם, שילדה אותו בתקווה שעם בואו לאוויר העולם סוף-סוף תזכה אמו לכך "שֶׁיֵּאָהֲבֵנִי אִישִׁי"... ואהבה ממאנת לבוא. לוי, שגדל להיות הנושא בקדושה, ממנו יקומו הכוהנים והלויים המשרתים בקודש, גדל עִם שֵׁם' שמשמעותו היא משאלה לקבל סוף-סוף אהבה.

כשלאה מעניקה את השם יהודה, היא כבר בשלב ההשלמה ובעיקר ההתפייסות עם מצבה הקשה. היא אומנם חשה את קדרות היותה אישה שנואה, אך למרות הכל יש בה צורך להודות ל-ה' על הטוב שקיבלה. אין בלבה של לאה טרוניה כלפי מרום על הרע, על ההשפלה והשנאה שהיו מנת חלקה. על כך ישנה אמירה יפה בגמרא - "מִיּוֹם שֶׁבָּרָא ה' אֶת הָעוֹלָם לא הָיָה אָדָם שֶׁהוֹדָה לוֹ, עַד שֶׁבָּאָה לֵאָה לָעוֹלָם (ברכות. ז').

חז"ל חשים בעוול ובאומללות, שנכפו על לאה בבית יעקב אחד מאבות האומה. לזכותם של רבים מהפרשנים ייאמר, שהם גילו חיבה רבה לאישה, שלא זכתה לקבלה בחייה, ומכאן האמירה המרגשת על לאה בפי חז"ל "אֵין דָּבָר שָׁלֵם יוֹתֵר מִלֵּב שָׁבוּר".

ביום האישה הבינלאומי אני מאחל לכל נשות ישראל, שתזכינה לחיים בבתים, בהם כל אישה תחוש את כל האהבה, לה היא ראויה. שלא תהיינה נשים שתספוגנה אומללות, כפי שכפה יעקב על לאה. שלא תדענה חיים בצל אלימות נפשית, כשם שהיה מנת חלקה של לאה. לשנאה הבלתי נסלחת של יעקב ללאה יש השלכות על דור הבנים, שקנאה ושנאה אפיינו את מערכות היחסים הפנים משפחתיים.