תמונת הפסד

מאז ילדותי מטרידה אותי פרשת משמר-הירדן במלחמת הקוממיות. כלומר, הפקרת המעבר ההכרחי מסוריה (דרך גשר בנות-יעקב) לישראל לכיבוש סורי, הרג מגיני משמר-הירדן (אזרחים, כמובן) והליכתם הניצולים (כולל אישה הרה) לשבי. נחשפתי לסיפורם בנתניה, עיר הולדתי, שהציעה להם מקלט אחרי התעללות צבאנו בהם - במלחמה ועם שובם לאחר יותר משנה מהשבי בסוריה.

לא הייתה סיבה צבאית להפקרת משמר-הירדן במלחמת הקוממיות. אדרבה. היא הגנה על נקודה אסטרטגית חשובה ביותר, בחוסמה את דרך הסורים לעבר מחניים וראש-פינה. גם לא היו סיבות ביטחוניות לשוד אדמותיה בידי מדינת ישראל. נציגי הממסד המפא"יי אמרו בגלוי ערב המלחמה לאיכרי המושבה, שאם לא ייפטרו מאנשי גרעין וֶג'ווּד (Wedgwood) של תנועת בית"ר, שבאו לסייע להם בעבודה ובשמירה - הם ישלמו על כך ביוקר.

ואכן, הממסד קיים את איומו. נתיבה בן-יהודה סיפרה בספרה, כיצד מנעו אנשי פלמ"ח הגעת תגבורת של מחלקת אצ"ל למשמר-הירדן הנצורה - סיפור ששמעתי מאחד המשתתפים בכוח התגבורת, שהיה שכני. פיני בן-ארי (שניידר) בן משמר-הירדן, לא היה במושבה בראשית המצור הסורי, אך התגעגע לאמו. הוא גויס לצה"ל, וערב אחד תכנן ללכת בדרכים שהכיר הביתה. הציעו לו להוביל מחלקה מחטיבת "כרמלי" לתגבור המושבה, ועשה זאת באותו הלילה. למחרת בבוקר, כשהתעורר בבית אמו, התברר לו, שהחטיבה פקדה על מחלקת התגבור לצאת מיד בבוקר מהמושבה, למרות הסכנה, שתתגלה באור יום על-ידי הסורים, ושמפקדה אינו מכיר את הסביבה. בדם, באש ובשנאת-אחים נפלה משמר-הירדן, ולא קמה, וגם כבודה חולל בידי ממשלת ישראל.

לכן, אני מאמין ליצחק פונדק, שהיה מג"ד 53 "הפרברים" בחטיבת "גבעתי", שהעיד בכתב, בתקשורת ובעל-פה, שקיבוץ ניצנים, שהיה בתחום אחריותו, כמג"ד 53, בתש"ח, הופקר על-ידי שמעון אבידן, מח"ט "גבעתי", מסיבות פוליטיות גרידא. גרסת פונדק לא עלתה משום-מה בכתבה "תמונת הפסד" של יואב קרקובסקי על נפילת ניצנים במלחמת הקוממיות בערוץ 1. איני מצליח להבין מדוע התעלמו קרקובסקי והדור השני לניצנים מגרסתו.

אחרי שובם מהשבי המצרי, ביקשו חלק מניצולי ניצנים להקים את יישובם מחדש, אך לא במקומו המקורי, אלא מעבר לכביש. זה לא קרה למשמר-הירדן. הממשלה בזדונה מנעה מהם לשוב לאדמותיהם, מסרה אותן לאחרים, והקימה עליהן קיבוץ, שלימים נקרא, גדות. רק אחרי תחינות רבות התירה לתנועת בית"ר להקים בפאתי משמר-הירדן ההיסטורית מושב, הנושא כיום את שם המושבה שנפלה.

ועוד ממד של השוואה: ניצנים הוקמה על-ידי תנועת העובד הציוני - אחת מאימהותיה של המפלגה הפרוגרסיווית - תנועה קטנה וחלשה, שלא הייתה סוציאליסטית, למרות שהייתה חברה בהסתדרות (לימים הייתה ממקימי מפלגת הליברלים העצמאיים, ל"ע). אבי היה בתנועה זו, והיה ממייסדי מושב שאר-ישוב של התנועה, שדוכא על-ידי שכניו, הקיבוצים מאצבע הגליל. מייסדי שאר-ישוב עזבוהו אחרי מלחמת הקוממיות, כדי להיפטר משכניהם, והיו בין מייסדי מושב בני-עטרות במרכז הארץ, כמו אנשי מושב נחלים. למשמר-הירדן לא היה "אבא", ורק גרעין וֶג'ווּד בא לעזרתה.

הרשע האמיתי בפרשת ניצנים הוא המשורר אבא קובנר, שהיה קצין התרבות (כלומר, קומיסר פוליטי בנוסח הצבא האדום הסובייטי) של "גבעתי" בתש"ח. קובנר - פליט שואה, פרטיזן, שהתיימר להיות מנהיג המרד בגטו וילנה - כתב על נפילת ניצנים ועל הליכת אנשיה לקרב כרוז - עלון קרבי - משמיץ ביותר. מאז נושאים בני ניצנים את הדבשת, שהדביק על אבותיהם, שנפלו במערכה, ועליהם מי שלא היה לוחם. שנים אחרי תש"ח סירבו אבידן (שסרן דן, בנו, נפל בשבי המצרים במלחמת ההתשה) וקובנר להתנצל על אשמת-השווא, שהטיח קובנר בגיבורי ניצנים, שהופקרו למשיסת המצרים. אבידן ז"ל עשה זאת בפני חברי ניצנים בסוף שנות השמונים, אך קובנר התמהמה, ונפטר מבלי שהתנצל, או פגש את חברי ניצנים.

גם במלחמת הקוממיות היו דברי הכרוז, שחיבר קובנר, חריגים בחוצפתם. ועדה מטכ"לית, שחקרה את נפילת ניצנים טיהרה, כמובן, את המגינים מכל אשמה ואת אבידן מהפקרת ניצנים. הרמטכ"ל יעקב דורי שלל בתקיפות את האפשרות, שהקיבוץ הופקר מסיבות "לא-צבאיות". כיוון שאנחנו מכירים היטב את התחקירים בצבאנו, מאז ועד הלום, קשה לי להאמין, שוועדה צבאית בעניין כה רגיש הייתה מגיעה למסקנה אחרת מזו, שכנראה, הוכתבה לה. הצבא הסתפק, כמובן, רק במלים, שנקברו בארכיון. צבאנו אינו נוהג להתנצל בפני אנשים ומוסדות, שהאשים על לא-עוול בכפם, ואינו מודה בטעויותיו. באווירה, ששררה בארץ בשנות החמישים לא היה סיכוי לאנשי ניצנים, שלחמו בגבורה עילאית, ללא כל סיוע, מול הצבא המצרי, לטהר את שמם, שהוכתם על-ידי אבידן ועל-ידי קובנר.

הפקרת יישובים על-רקע פוליטי במלחמת הקוממיות הנה תפוח-אדמה לוהט. אין פלא, שהיסטוריונים של הממסד עושים מעל ומעבר כדי להכחיש, שהייתה תופעה כזו. חורבות משמר-הירדן, אתר ניצנים, אתר בארות-יצחק, גוש-עציון, הרובע היהודי בעיר העתיקה ושאר-ישוב הם רק חלק ממסכת העובדות, שמפריכה את הסברי ההיסטוריונים הממסדיים בעניין.

מעלימים

תחת מסך האש ומטר המלים הנרחב מאוקראינה, הצליחה התשקורת הישראלית להעלים מסדר-היום את האסון, המתקרב עלינו בדמות הסכם בשיחות הגרעין בווינה. ארצות-הברית נכנעת לאירנים לאורך כל החזית, כנראה, כחלק ממימוש דוקטרינת בז'ז'ינסקי, שהנחתה את ממשל אובמה. הדוקטרינה קבעה, כי נקודת החולשה האמריקנית במזרח התיכון היא בעלות-בריתה, ועליה לזונחן, ולהחליפן במדיניות פרו-אירנית.

כיוון שמבעלות-בריתה המסורתיות של ארצות-הברית (אירן, סעודיה, טורקיה, לבנון, ישראל וירדן) נותרו רק סעודיה, נסיכויות המפרץ, ירדן, מצרים וישראל, הן עומדות לשלם את מלוא המחיר על הטירוף האמריקני, ויופקרו לחסדי האירנים. סעודיה וירדן כבר קלטו זאת, ומגששות באירן יחד עם איחוד האמירויות.

עוד נמחקה מסדר-היום, הכל בשירות ממשלת הכחש והמרמה, הקורונה, שממשיכה לפג̤ע בנו. בחדשות בקול ישראל כבר מזמן אין מונים את המתים מהמגיפה, שהמומחה לעצירת מחלות כתב לכאורה בעצמו ספר כיצד הוא ידבירהּ צ'יק-צאק.

מחיקת זהות

במקביל להריסה שיטתית של הדמוקרטיה במדינה, עוסקת העלית הישראלית רק-בעיני-עצמה במחיקה נמרצת של הזהות היהודית של המדינה. פעיל מיוחד בזירה זו בג"ץ, שאחד משופטיו תמה בפומבי בדיון על הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל מדוע צריכים לאכול מצות בפסח (לדבריו, זו "דיאטת מצות לשבוע"). כלומר, חשף את בורותו ואת התנכרותו לערכים בסיסיים ביהדות; והוא יצטרך לפסוק בסוגיה. אכן, כאופייני לבג"ץ, משפט סדק.

הנדסת התודעה נמשכת בכל הערוצים. כך, נחום ברנע, תועמלן בכיר בידיעות אחרונות, מסביר, כי ההגירה ארצה בנתה את המדינה. שימו לב - הגירה וחס וחלילה לא עלייה - עוד צעד לעבר מדינת כל-אזרחיה.

עלייה הנה מושג יסודי ביהדות ובציונות, ומבוסס על סיפור מעשי האבות בחומש בראשית. יהודי עולה מבחינה רוחנית כשהוא נוטש את הגולה (עוד מונח, שמחקו אויבי המדינה היהודית מתוכנו), ועולה ארצה. לכן, גם נקבע השם מעפיל למי שעשו זאת בניגוד לצווי ממשלת הכיבוש הבריטי.

תקווה

תקווה חדשה מפעמת, ומפיחה כעת רוח חיים במתנגדי המדינה היהודית, ומעלה סומק על לחיהם. הם מעודדים קליטה של המוני פליטים גויים מאוקראינה, כדי להגדיל את כמות הלא-יהודים במדינה. אחרי שהתייאשו מהרחם המאכזב של האישה הערבייה, הם הימרו על המסתננים מאפריקה, שיבשו את הניסיונות להרחיקם מהארץ, וקידמו את השתקעותם (על חשבון המנושלים משכונות דרום תל אביב, כמובן, ולא על חשבונם). כשזה לא מילא את שאיפותיהם להרס המדינה היהודית, הם בונים כעת על ייבוא אלפים רבים של גויים מאוקראינה; ואיני בוטח במשענת הקנה הרצוץ איילת שקד, שתדע לבלום את הרעה.

"שמש העמים"

"זו אגדה עירונית", כתב לי גדעון ארליך בעקבות מה שכתבתי בטורי הקודם על תגובת מפ"ם והקיבוץ הארצי למות יוסיפ ויסריאנוביץ׳ סטאלין בשנת 1953. הוא התכוון למודעת אבל, ובה כינו מפ"ם והקיבוץ הארצי את רוצח ההמונים, העריץ הנערץ, "שמש העמים".

בינתיים מצאתי רק שלל מודעות אבל של מפ"ם, של הקיבוץ הארצי ושל חטיבת השמאל על הרודן המת, ובהן הרבה כינויי הערצה; וכמובן, את שער "משמר לילדים", עיתון הילדים של מפ"ם, שאבל באחד-עשר במארס 1953 על מות הרוצח.

בכל זאת, אחכה לימים טובים מאלה, כדי לסרוק במו עיניי את גיליונות "על המשמר" מתחילת חודש מארס 1953. מקדמה נאה קיבלתי במרשתת, שמצאתי בה את העמודים הראשיים של "על המשמר" מיום חמישי, חמישה במארס 1953, שבו מייללת הכותרת: "העולם נחרד עקב מחלת המארשל סטאלין". איזה עולם נחרד על מחלת העריץ הרוצח?! העולם הזה היה קיים רק בדמיונות מעריציו העיוורים.

בחמישה במארס כבר ירד סטאלין אלי דוּמה, ולאוורֶנטי בֶּריָה, ראש KGB, עשה הכל להסתיר את העובדה מתושבי ברית-המועצות ומכל העולם ואשתו. עורכי "על המשמר", שנותרו, כנראה, חסידים שוטים של משטר האימים הסובייטי עד 1967, התעשתו כעבור שלושה ימים. בכל אופן הייתה להם שבת להתקרר... הכותרת הראשית של עיתונם ביום ראשון, קראה בענווה ראויה לציון, "העולם המתקדם אבל על מותו של י׳ ו׳ סטאלין". כלומר, העורכים השיבו על שאלתי, ואמרו, בעצם, שרק מטורפים, מוכי פולחן אישיות, שרואים את עצמם "מתקדמים", התאבלו על רוצח ההמונים.

בעולם היהודי, דרך אגב, שמחו אז על מות סטאלין, שתכנן לפני מותו רצח המוני של יהודים במסגרת "עלילת הרופאים". היו מי שציינו במיוחד את הקִרבה בין מועד מותו למועד תליית המן הרשע, וראו בזה יד אלוהים.

בובה ליד הנהג

כדי לעבור על החוק, ולנהוג במסלול לרכב, שיש בו שני נוסעים, לפחות (+2), הלביש גבר בן 73 בובה במחלצות ובכל האביזרים, ותקע אותה במושב לידו. הוא נתפס בכל זאת, כיוון שנהג בפראות ראויה לציון.

הסיפור החמוד הזה הזכיר לי נוהג, שהיה בזמנו בצבא: קצינים הניחו בובה במושב האחורי של רכבם הצבאי, וכיסוה בשמיכה. כששוטר צבאי עצר אותם, כד להעלות לרכבם חיילים טרמפיסטים, טענו, שהמושב תפוס; וזה פטר אותם מעול הטרמפיסטים. זה היה בעבר, כשלרכב צבאי הייתה לוחית שחורה, שזיהתה אותו.

בניגוד לנהג הנ"ל, רכש יאיר לפיד בובה בשוק המציאות, הלבישה במחלצות ראש ממשלה, הושיבה ליד ההגה, והניח לה לנהוג בפראות את מדינת ישראל.