כוחו של שיר, עוצמתו של ניגון

הייאוש מצמיח זעם ונקמה, נקמה מצמיחה שירים, זעם מצמיח לחנים סוערים, השיר: "סרסנוך יה-מוחמד" זוכה להתעוררות ואין זה מבשר טוב למי שחפץ בחיים מתוך כבוד במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. חזרתו של שיר זה אחרי שבעים ושמונה שנים, מהדהד חזרה לתחושת חוסר הביטחון, חוסר היכולת להגן על היישוב היהודי הקטן, על הצורך בנקיטה במעשים קיצונים כדי לשרוד במרחב האלים, מטיל המורא.

"שיר הוא לא רק מילים, שיר הוא לא רק צלילים", כתב הפזמונאי המנוח דידי מנוסי ואכן שיר הוא בעיקר מעצב, מורה דרך, פנסאי המאיר את הדרך בה אתה מבקש ללכת. באחרונה אני פוגש יותר ויותר את אחד השירים הנשכחים, שיר המהלל את הנקמה באויב הערבי, המשבח את המבצעים והזוקף כפופים במציאות של תשפ"ב.

לפני שנים אחדות קיבלנו בביתנו החלטה משותפת להוציא מרפרטואר שירי השבת את השיר "זוכרני נא", אחד מהשירים בעלי הלחן הקצבי, הסוער, המקפיץ, שיר שאינך יכול להישאר אדיש בעת נגינתו. מילות השיר הן פסוק מספר שופטים, "וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים". את הלחן שהפך במהרה ללחן עממי, כתב היוצר דב שורין בעקבות רציחתם על-ידי מחבלים של ירון ואפי אונגר הי"ד, סמוך לקברו של שמשון הגיבור.

השיר היה ללהיט, שיר הנקמה של שמשון לאחר שהפלישתים עקרו את עיניו, אומץ במהירות על-ידי נוער הגבעות והיה להמנון שהושר תדיר רק בחילוף המילים פלישתים לפלשתינים. ההחלטה על הוצאת השיר משירי שולחן השבת נבעה רק מכך שהיה לשיר של שנאה ונקם, אין זה ראוי שבעונג השבת, ברגעי ההתעלות, לשנאה ולנקם יהיה מקום של כבוד. במקומו הצטרף לשולחן השבת השיר "שפכי כמים ליבך".

עדנה מחודשת

לשם מה ביקשתי לשתף אתכם, קוראים יקרים, בסגנונות השירה בביתנו ובהעדפות הצלילים על שולחננו? ובכן, מאז ימי פרעות תשפ"א, קם לתחייה שיר שכתב עבור לוחמי הפלמ"ח, בחור צעיר בשם חיים פיינר, אשר הפך ברבות השנים לחתן פרס ישראל, הפזמונאי, חיים חפר. "יוֹם הַדִּין גָּדוֹל... סֵרַסְנוּךָ, סֵרַסְנוּךָ, יַא מוּחַמֶּד! יוֹם הַדִּין גָּדוֹל... בְּלִי נַרְקוֹזָה, בְּלִי נַרְקוֹזָה, יַא מוּחַמֶּד! יוֹם הַדִּין גָּדוֹל... הַבֵּיצִים בִּסְפִּירִיטִיגְנוֹזָה, יַא מוּחַמֶּד!"

השיר בלחן איטלקי, הושר בהתלהבות סביב המדורות ואף ריקוד מיוחד הוכן עבורו, אי-אז בשנת 1944. שירו של חפר הושר אז, ארבע שנים טרם הקמת המדינה ונכתב בעקבות פעולות תגמול של לוחמי הפלמ"ח, בהם כאלו שעיצבו ברבות הימים את רוחו של צה"ל. לוחמי הפלמ"ח, בעצה אחת עם מטה ההגנה יצאו לנקום את חילול כבודה של בת ישראל על-ידי ערבי. צעיר וצעירה מעמק בית שאן נתפסו על-ידי שני ערבים, אחד איים ברובהו על הצעיר בעוד השני אונס את הצעירה.

אירוע זה גרם לזעם ולזעזוע והוחלט להגיב, לא בהרג האנס כי אם בסירוסו, למען ייראו ויראו. הלוחמים ארבו לאנס, פיתו אותו לצאת עימם מביתו בהתחזותם לערבים סורים, מבריחי אמל"ח, ומתחת לגשר בבית שאן ביצעו בו סירוס, לא לפני שלמדו את תהליך הסירוס אצל רופא מעפולה. למחרת היום פורסמו כרוזים בבית שאן על עונשו של האנס, סירוס.

בשנה וחצי האחרונה זכה שיר זה לעדנה מחודשת, מושר על-ידי צעירים וצעירות, במסיבות ואף בתנועת נוער אחת. השיר מובא תדיר בתגובות של טוקבקיסטים בקשתות החברתיות השונות. הייאוש מצמיח זעם ונקמה, נקמה מצמיחה שירים, זעם מצמיח לחנים סוערים, השיר: "סרסנוך יה-מוחמד" זוכה להתעוררות ואין זה מבשר טוב למי שחפץ בחיים מתוך כבוד במדינת ישראל היהודית דמוקרטית.

חזרתו של שיר זה אחרי שבעים ושמונה שנים, מהדהד חזרה לתחושת חוסר הביטחון, חוסר היכולת להגן על היישוב היהודי הקטן, על הצורך בנקיטה במעשים קיצונים כדי לשרוד במרחב האלים, מטיל המורא. הגעגוע לשיר נקמה זה הוא סימן רע ואות שלילי לחברה הישראלית. באין משילות, בעת אובדן ההרתעה, בעת ערעור תחושת הביטחון האישי, צומחים שירי שנאה ונקמה. עלינו להציב שירי אהבת הארץ, אהבת האדם, אהבת החיים, אהבת היופי והטבע, למלא את עולמנו בצלילים של תקווה ולא לאפשר לשירי שנאה ונקם למלא את חללנו.