הבשורה המרה כי שורד השואה, אהרון וייס, אשר היה אמור לציין 92 שנים בצום גדליה, נפטר לאחר אשפוז קצר בבית החולים העמק בעפולה. אהרון הותיר שלושה ילדים, נכדים ונינים. אהרון נטמן בבית העלמין בעפולה לצד אשתו האהובה לאה אשר נפטרה לפני כשנה.
אהרון זכה בשנתיים האחרונות שסיפורו יסופר, יישמע, אהרון אף הספיק לארח בביתו משלחות במסגרת המיזם "צועדים אל החיים" ולבקש מהם להיות נושאי הלפיד של זיכרון השואה. כותב המאמר כתב אודות אהרון את ספר הילדים " אנדור".
לפני כשנתיים, לראשונה בחייו, סיפר לי שורד השואה אהרון וייס מעפולה את הקורות עימו בימי הסופה והסער. יום טרם פטירתו של אהרון קיימתי עימו שיחת טלפון בבית החולים, הזכרתי לו, לתינוק שנולד בצום גדליה ונכנס בבריתו של אברהם אבינו ביום הכיפורים, כי השנה בכוונתי לחגוג את יום הולדתו בשמחה, עם חברים במיזם "צועדים אל החיים". אהרון חייך ואמר "הכל תלוי בריבונו של עולם". בשורות הבאות אני מבקש להציב יד ושם לזכרו של אהרון, זיכרון מאותה פגישה לפני שנתיים וחצי בביתו.
"אבא אמר לי, רוץ, רצתי ונעמדתי כששמעתי את צרור היריות".
שלושים ואחת שנים אני מנסה לשמוע את סיפורו האישי של שורד השואה, אהרון וייס בן ה-91. שלושים ואחת שנים של דחיות, של דמעות, של סירוב מוחלט. עם פטירת אהבת חייו לאה, אשר צעדה עימו שישים ושש שנים של אהבה עצומה, עם בקשותיי החוזרות ונשנות אחר כל אשפוז תוך הדגשת חשיבות תיעוד הסיפור, נפתח הסדק. הגעתי לביתו של אהרון עם ספר הילדים שכתבתי על שורד שואה אחר. "שב, אמר לי, אני מספר לך את הסיפור שלא סיפרתי מעולם, גם לא לילדיי".
ישבתי ובכיתי עם אהרון אשר הכניס אותי לסיפורו המטלטל, סיפור העוצמה והגבורה של הילד אשר ראה את אביו נרצח ומקום קבורתו לא נודע מעולם. אחרי שלושים ואחת שנים בהן הפצרתי באהרון וייס, מהגבאים הראשים של בית הכנסת הגדול בעפולה, בית שלום ע"ש הרב פרץ ציוני זצ"ל, לספר את סיפורו מימי הסופה והסער, סוף-סוף זה קרה.
אהרון וייס, 91, לא סיפר מעולם את סיפור הישרדותו המופלא. האיש המרשים עם החליפה המחוייטת, המטופח ומקרין המכובדות והנעימות, 'סבא סוכריות' של בית הכנסת אשר במשך כל השנים רכש מכספו הפרטי סוכריות אותן חילק לילדים בבית הכנסת, הגיב בכל פעם בפרץ דמעות כשרק רפרפתי בעדינות כמרחף על הימים ההם.
עד ליום בו הבטחתי לעצמי כי אנסה שוב. ביקשתי רשותו של אהרון להגיע לביתו עם ספר מתנה, הספר שכתבתי על שורד השואה, משה פורת: "בר המצווה של סבא מוישל'ה". אהרון קיבל אותי בזרועות פתוחות, התחבקנו, דיברנו על התמונות של לאה, של הילדים, הנכדים והנינים שעיטרו את הקיר. "יש לך זמן לשמוע איך הכרתי את לאה"? שאל אהרון. בוודאי אמרתי וישבתי על הכיסא שקרב אליי.
אהרון הפליג בזיכרונות ובאהבה שלו ללאה שלו. בין לבין הפתיע כשאמר, "תכף אספר לך על הילדות", נדרכתי. שיגרתי מסרון לדחיית ישיבה שהייתה מתוכננת ופיניתי כל זמן שיידרש, אהרון החל לספר. "נולדתי בחודש ספטמבר בשנת 1930 בטרנסילבניה בעיר קלצ'ה. אבי מרדכי זאב ואימא רלה, לאחי הקטן קראו גרשון לאחותי הגדולה קראו זהבה. אבי היה יהודי אדוק אשר לפרנסת המשפחה עבד בכריתת עצים, לכן בכל שנתיים המשפחה נדדה עם אבא למקום עבודתו החדש ליד יער חדש.
כשנולד אחי גרשון עברנו לעיר וליירי, עיר שבה רק משפחתי הייתה משפחה יהודית. הגעתי לגיל שלוש נפרדתי מאימא בדמעות ואבא לקח אותי בעגלה מרחק 31 ק"מ אל החיידר שבעיירה יאדה, שם אלמד שלוש שנים בלי לראות את המשפחה. גרתי בבית הרב יחד עם עוד מספר ילדים שהרב לימד תורה, אכלנו על שולחנו והרבנית דאגה לכל מחסורנו אבל לרגע לא הפסקתי להתגעגע למשפחה ובכיתי המון.
בהגיעי לגיל שש אבא חזר לעיירה לקחת אותי מבית המלמד חזרה הביתה, שלושה חודשים שוב חזרתי להיות הילד של אימא ואז אבא החליט שניסע בעגלה שלנו 42 ק"מ ולהכניסני ללמוד בישיבה. שוב נפרדתי בדמעות, אבל ילד יהודי לא מעז למרוד או להמרות את פי אביו. הגעתי לישיבה שלא הייתה אלא צריף קטן בו התגוררו עוד מספר ילדים. כמנהג הימים ההם סעדנו ארוחה אחת ביום, ארוחת צהריים, כל יום בבית אחר. בכל יום בכל בית אכלתי שעועית בצורה אחרת.
הגרמנים לקחו את הילדים
לאחר שנתיים וחצי ואני בן שמונה וחצי חזרתי הביתה לכפר יארה. בשעה ארבע לפנות הגיעו הגרמנים ליארה, הם שלפו אותנו מהמיטה, מבוהלים, מפוחדים לא יודעים לאן לוקחים אותנו. הגרמנים הוציאו אותנו בפראות וזרקו את הילדים על העגלה. פתאום ראיתי עוד עגלות מלאות בילדים ועוד עגלות ולצידם צועדים המבוגרים כולם הלומים ומופתעים. אני נחשבתי כמבוגר ונאלצתי ללכת ברגל.
הקור היה נורא, השלג כיסה על הכל. אנחנו עם הבגדים בהם שלפו אותנו ממיטותינו קופאים ושותקים. צעדנו ברגל בשלג 42 ק"מ מיארה עד לעיר טורדה, שם היה מחנה פתוח. בדרך הנעליים שנעלתי והיו עם מסמרים, הוכרעו על-ידי השלג, רגליי קפאו נשארתי רק עם הגרביים. נכנסו למפעל השיש הענק בטורדה. לידו עמד בית כנסת קטן, אישה מבוגרת עם שמלה ארוכה מאוד שראתה את רגליי הכחולות דאגה לקערת מים חמים, שמה חומר אדום והכניסה את רגליי הכחולות למים. הרגליים הפשירו. התחלנו להתרגל לחיים חדשים במחנה הענק. אבא הרגיע אותי והזמין אותי ללכת איתו לבית הכנסת הקטן.
במקום התארגנו ההורים ללימוד הילדים אצל הרב בבית הכנסת ושלושים ילדים הגיעו ללמוד עם הרב פרשת שבוע, מעשיות וגמרא. יום אחד הרב ביקש ממני לגשת לביתו ולבקש מהרבנית, רעייתו, גמרא מסכת בבא מציעא. הלכתי בשמחה אל בית הרב, מרחק קצר יחסית.
הרבנית טיפסה על סולם והורידה מהספרייה את מסכת בבא מציעא. החזקתי את הגמרא הגדולה מתחת בית שחיי ומיהרתי לחזור לבית הכנסת הקטן בו לימד הרב. הגעתי מתנשף, שקט, דממה אף ילד לא נמצא, פתאום ראיתי שביל של דם התקרבתי לכיסא הרב ראיתי שהוא מכוסה כולו בדם ראשו שמוט והוא מת. כשהגמרא הגדולה בידי ברחתי בריצה לבית. סיפרתי לאבא את מה שראיתי, אבא עטף אותי בחיבוק מנסה להרגיע. מאוחר יותר בו ביום הבנו שהגרמנים לקחו את כל שלושים הילדים שלמדתי איתם.
חלף שבוע ימים בלבד, הרגשתי באי שקט בבית. יום אחד אבא קורא לי ואומר שהוא חייב לגזוז לי את הפאות, בכיתי המון, אבא גזז את הפאות, הוריד לי את הציצית, לקח את הכיפה שלי, הניח על ראשי כובע החליף את בגדיי. "מעכשיו אתה הונגרי", אמר לי.
למחרת בבוקר אבא לקח אותי יד ביד למקום שקט בו נוכל להתפלל, אבא אמר לי, "אהרון, אם במקרה קורה לנו משהו או חייל גרמני בא לקראתנו אתה חייב לברוח, לרוץ ולא להסתכל לאחור". אבא רק סיים להדריך אותי ומולנו שלושה חיילים גרמנים, אבא אמר לי, "רוץ, רוץ עכשיו", התחלתי לרוץ וכמו שאבא אמר מבלי להסתכל לאחור, לאחר מאה ועשרים מטרים של ריצה, שמעתי צרור יריות. עצרתי, הייתה דממה, שקט. הבטתי לאחור ולא ראיתי דבר.
חזרתי למקום בו נפרדתי מאבא, על העפר הייתה שלולית של דם, מאז לא ראיתי לעולם את אבא, לא ידעתי מה עלה בגורל גופתו. עד היום אני שומע את היריות, רואה את אבא ומביט בעיניים דומעות במה שנשאר מאבא, שלולית דם. רצתי בחזרה למחנה, סיפרתי לאימא את מה שקרה. אימא בכתה, כולנו בכינו אבא מת. לא ידעתי שלרצח אבי על-ידי החיילים הגרמניים הייתה עדה אישה הונגריה. לאישה זו היה ג'מוס, פרה שחורה עם עגלה הרתומה לה.
לאחר מספר לילות מאז נרצח אבי הגיעה לביתנו, ההונגרייה שאת שמה עד היום איני יודע, דיברה עם אימא בצד ולאחר זמן קצר עזבה את הבית. אם לא רצתה לומר לי מה סיפרה לה ההונגרייה. בלילה מאוחר מאוד ההונגרייה חזרה עם צמד ג'מוסים ועגלה נגררת מלאת ערימות חציר. אימא הוציאה אותנו אחד אחד עם ההונגרייה אשר הכניסה אותנו במרכז העגלה וכיסתה אותנו בחציר. יצאנו גרשון, זהבה, אני ואימא אחרונה. הג'מוסים החלו בצעידתם, אנחנו שתקנו שתיקה ארוכה, פתאום הג'מוסים נעצרו, מחסום של חיילים גרמניים לפנינו.
אוכל מפחי אשפה
הגרמנים התחילו לשאול שאלות את ההונגרייה, הם הכניסו קלשונים בתוך הקש, שתקנו בפחד עצום עד שהג'מוסים המשיכו בפסיעתם המהירה. ההונגרייה עצרה את הג'מוסים, ירדה מהעגלה והחלה מעבירה אותנו אחד אחד לתוך מרתף ביתה. המרתף אשר שימש מחסן חביות בירה ויין היה ריק. לאחר מות בעלה ההונגרייה פינתה וניקתה אותו. בכל יום הכרנו משפחות יהודיות חדשות. ההונגרייה הובילה עשר משפחות למרתף הענק. שמתי לב שלכל משפחה היה רק ילד אחד קטן, היו שם רבנים ואדוקים מאוד. בו בזמן הרכבות לא הפסיקו לעבוד, היהודים נשלחו אל מותם ואנו כאן במרתף מנסים לשרוד בזכות הונגרייה שלא ידעתי את שמה.
עכשיו הזמן שצריך לדאוג לאוכל לעשר המשפחות. אני, אהרון בן העשר נטלתי על עצמי את מלאכת הדאגה למזון בסיסי ואימא והנשים הנוספות במרתף הכינו את 'המטעמים'. בכל לילה יצאתי בשעה אחת אחר חצות מהמרתף, נראיתי ילד הונגרי, נכנסתי לתוך בתים של יהודים שגורשו מהם, הבתים נבזזו אבל ידעתי תמיד היכן יהודים מחביאים מזון. ביום הראשון הבאתי קמח תירס, במרתף הכינו ממנו ממליגה. הייתי רק בן עשר ובכל לילה יצאתי לחפש מזון. ראיתי חניות שנבזזו ונפרצו, חיפשתי בהם אוכל, רק אוכל עניין אותנו. חיפשתי בפחי האשפה מצאתי קליפות תפוחי אדמה עם ריח נורא, מצאתי לחם יבש, הבאתי לאימא.
אמא לקחה ספירט בצל עם סוכר והדליקה אש עליה חרכה את הלחם היבש. זו הייתה ארוחת ערב. בימים הבאים, מאחר שנראיתי כילד הונגרי, הייתי הולך לחנות ומבקש לקנות את המוצר שהיה הכי רחוק. בזמן שהמוכר הלך להביא מילאתי את כיסיי וחולצתי בחמאה, תפוחי אדמה וברחתי בריצה. לא תמיד האיר לי המזל, חטפתי מכות קשות ואכזריות כשהחיילים הגרמנים ראו אותי. מזלי הטוב שהם לא ידעו כי הילד ההונגרי גונב המזון אינו אלא ילד יהודי. לא אשכח את היום בו לקחתי עימי את אחי גרשון להשיג אוכל.
יצאנו בשעה שתיים לפנות בוקר חושך, קור מקפיא ובלב פחד גדול. נכנסנו לחנות שהייתה פרוצה ואז חייל גרמני תפס אותנו. רעדנו מפחד החייל הגרמני, ידעתי שזה הסוף שלנו. בכיתי בלב עלינו אבל יותר על אימא איך היא תחייה בלי אבא ובלי שני הבנים. הירהרתי איך נצליח לחמוק ולברוח, ידעתי שאם לא נהייה זריזים הגרמני יירה בגו שלנו ונמות כמו אבא. כמו תמיד במצבי הסכנה התפללתי בלב 'ריבונו של עולם תציל אותנו'. בעודנו צועדים עם הגרמנים, נשמע קולה של בחורה צוענייה אשר למראה החייל הגרמני הרימה שמלתה. הגרמני הורה לנו לחכות והלך אליה, הם נכנסו למבנה ואחי ואני פתחנו בריצה לעבר הבית אל המרתף. ניצלנו שוב.
אישה אחת סיפרה במרתף לאימא שפרצו למפעל הספירט. חיכיתי שהלילה ירד לקחתי שני דליים והלכתי לכיוון מפעל הספירט להביא את האוצר לאימא. הצלחתי למלא את שני הדליים בספירט ופתאום אני מרגיש יד גדולה על הכתף. קפאתי במקום, הסתובבתי וראיתי מעליי קצין גרמני. הקצין הגרמני לקח את הדליים ושפך אותם. הוא אחז בידי הקטנה והלב שלי פרפר מפחד. עליתי איתו במדרגות ולעיננו עשרות בקבוקי ספירט קטנים. הקצין הגרמני מילא את הדליים שלי בבקבוקי ספירט קטנים ושוב אחז ביד אחת בדלי וביד השנייה בידי הקטנה. התחלתי להתפלל 'ריבונו של עולם תציל אותי', לרגעים אפילו לא שמתי לב שהקצין הגרמני איתי, הרגשתי שרק אלוקים איתי. ידעתי שהגרמני אינו מסתפק בשחיטה של יהודי אחד והוא הולך איתי כדי לגלות את מחבוא בני המשפחה וזו תהייה אחריתם. אמרתי בליבי "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
והנס הגיע, קצין גרמני אחר נוהג באופנוע עם סירה עוצר לידנו באמצע הגשר. הוא קורא לו 'הנס בוא', הנס הניח את הדלי מידו, שיחרר את ידי וצעד לעבר האופנוע, באותו הרגע הרמתי את הדלי ופתחתי בריצה עד שהגעתי מתחת לגשר. ידיי שתתו דם מהברזלים שבדלי אשר פצעו אותי. הקצין הגרמני חיפש אותי אבל אני כבר הייתי עמוק בתוך היער החשוך. במרתף כולם ישנים, שני הדליים המלאים בבקבוקי ספירט ליד אימא שלי, עכשיו צריך את הלחם. אימא נתנה בידי כמה פרוטות ואמרה לי ללכת למאפייה לקנות מעט לחם. הרי אני ילד הונגרי. לקחתי שני סלים ופרוטות בודדות, הגעתי למאפייה, התור היה ארוך. עמדתי בתור, הריח של הלחם הארי עשה אותי כמו שיכור.
אוצר לא כשר
פתאום החלה הפגזה של הצבא הרוסי, האנשים נפוצו לכל עבר ובהם האופה, נשארתי לבד, רצתי למאפייה העמסתי כמה שיותר חלות לתוך הסלים, ניגשתי בזריזות למגירה בה היה הכסף, לקחתי את הכסף והתחלתי לחזור לכיוון המרתף, הדרך הייתה ריקה האנשים הסתתרו מפני ההפצצות. כשראו את סלי החלות במרתף הייתה שמחה גדולה. הראיתי לאימא גם את הכסף, אימא הביטה בי בפנים חמורות ושאלה אותי אם גנבתי את הכסף. אמרתי לאימא שלא גנבתי רק לקחתי כדי שנוכל לחיות. משראיתי שהאיר מזלי הלכתי לשוק שהתמלא מחדש, קניתי שק קמח תירס, תפוחי אדמה וחזרתי מאושר למרתף.
יום אחד בעודי נובר בפחי האשפה גיליתי מטמון, אוצר, באתי לחפש קליפות תפוחי אדמה ומצאתי חתיכת נקניק גדולה. רעדתי בכל גופי, זה יהיה יום חג לאימא ולמשפחות במרתף, בשר, חלום. הייתי רעב, היה לי רצון עז לאכול בשר, לאכול מהנקניק ואז ברגע האחרון השארתי את הנקניק בפח אמרתי לעצמי, 'לא אוכל ולא אאכיל יהודים בטרפה'.
במשך שלוש שנים אכלו עשר המשפחות במרתף ממה שהבאתי לאימא בכל לילה. בהגיעי לגיל שלוש עשרה, חגגתי בר מצווה במרתף. אחד מהרבנים שהיו בין עשר המשפחות לימד אותי את קריאת ההפטרה, אחר נתן לי את התפילין שלו ובמרתף עם סעודת מצווה של ממליגה, לחם יבש וקליפות תפוחי אדמה מבושלות חגגתי את בר המצווה שלי. יומיים אחרי, הרוסים כבשו את העיר טורדה, יצאנו מהמרתף, התחלנו לבנות מההריסות את החיים שלנו מחדש, בלי אבא שנרצח על-ידי הגרמנים.
יום אחד הגיעה אל אימא ההודעה שאחיה בחיים והוא שרד את מחנה המוות אושוויץ בעוד אשתו ושני ילדיו נרצחו. הדוד שלי היה קצב, ברגע ששמע שאימא, אחותו וילדיה בחיים מיד נסע אלינו לעיר טורדה. הדוד אסף אותנו אליו ונסענו עימו לעיר דז'. גרנו אצל הדוד שלי, שלחתי ידיי במשך שנתיים בעבודות החייטות אצל הונגרי גוי. את מקצוע החייטות למדתי במרתף מאחד היהודים שהסתתרו עמנו.
בגיל שש עשרה אמרתי לאימא שאני רוצה לעלות לארץ ישראל. אימא הסכימה בלב כבד שאלך להכשרה, בהכשרה היו שלושים ושתיים בנות ובנים. בתקופת ההכשרה עבדנו בכל מיני עבודות, נראיתי ילד קטן הרבה מכפי גילי ולכן נתנו לי לפרום בדים. יום אחד הם גילו שאני חייט מדופלם ומקצוען והעבודות הרבות הגיעו. הרווחתי המון כסף בו מימנתי ארוחות, סרטים ומסעות לילדים החברים שלי בהכשרה.
בשנת 1947 עליתי לארץ ישראל ונשלחתי לקפריסין עליתי לארץ עם אחי גרשון, אימא וזהבה אחותי הגיעו מאוחר יותר. הגענו לכפר גלעדי. כאן בארץ הקמנו משפחות, ילדנו ילדים, זכינו בנכדים ובניינים. כל יום אני רואה את אבא, שומע את צרור היריות, בוכה כשאבא גוזר לי את הפאות, ומודה לאלוקים על החסד הגדול שעשה לי ולמשפחתי. אלוקים הציל אותי".
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
