בשבת הבאה עלינו לטובה, בה נקרא את פרשת "שופטים", נקרא גם את ההפטרה מספר ישעיהו. ההפטרה מתחילה בפרק פרק נ"א פסוק י"ב ומסתיימת בפרק נ"ב פסוק י"ב. בהפטרה זו מתגלה הנביא ישעיהו במלוא נחישותו להציל את עמו ישראל, היושב בגולת בבל. הנביא ישעיהו חושש מאימת השרטון עליו עלה עם ישראל בגולה, בו ישנם גילויי ייאוש והעדר תקווה, שניתן יהיה להיחלץ ממלתעות הקלגסות הבבלית, ותתאפשר החזרה לארץ חמדת אבות. מתוך ראיית הסכנה לקיומיות הלאומית היהודית, אם הייאוש והעדר התקווה יתעצמו. ישעיהו מנהל את ההדברות בלשון ציווי: עוּרִי, לִבְשִׁי, הִתְנָעֲרִי, קוּמִי, שְׁבִי, הִתְפַּתְּחִי, רְאִי...
בדרך כלל שימוש בפעלים בזמן ציווי אפוף דרישות נוזפות רוויות כעס וחרון אף. אך בנבואות ישעיהו הן עדויות בחמלה, ברכות מרגשת ובאהבה רבה, כפי שאנחנו רואים כבר מהפסוק הפותח את נבואות הנחמה בפרק מ' בחזרה פעמים על המילה "נַחֲמוּ" ובהוראת הציווי המלטפת והנעימה - במילה "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם" או - "פַּנּוּ דרך ישרו בערבה..."
הפסוקים שכבשו אותי בהפטרה הם: עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזּךְ צִיוּן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, כִּי לא יוסיף יָבוֹא-בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא. הִתְנָעֲרִי מֵעֱפַר הָאָרֶץ, קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַיִם, הִתְפַּתְּחִי מוּסְרֵי צַוָּארֵךְ (פרק נ"ב, פס' א-ב) וכן גם: מַהֹ-נָּאווּ עַַל הֶהָרִים רַגְלֵי הַמְּבַשֵּׁר, מְבַשֵׁר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֶּׁר מַשְׁמִיעַ טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה (פרק נ"ב פס' ז).
אני מבקש להתמקד בביטוי - "...לא יוֹסִיף יָבוֹא-בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא..." ביטוי המתקשר עם "מַה_נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי הַמְּבַשֵּׁר" זה המבשר ה"מַשְׁמיע שָׁלוֹם... טוֹב... וִישׁוּעָה". התקווה, שעל מימושה והנחלתה עמל ישעיהו רבות בקרב עמו המיואש, קרמה עור וגידים. העם, אשר חווה את אימת בבל, שהחריבה את הבית הלאומי הראשון בשנת 586 לפני הספירה, חווה את השיבה לציון בשנת 538 לפני הספירה אחרי כ-50 שנות שהות בגולת בבל. עם ישראל, שנחלץ מגולת בבל, חווה את מימוש חזונו של ישעיהו, לצערי, לא את החזון בשלמותו.
לצערי, חזון ישעיהו - "כִּי לֹא יָבֹא-בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" לא מומש. בשנת 70 לספירה בא ערל וטמא רומאי והחריב את ביתנו הלאומי השני. בשנת 70 לספירה בשנית פרצו את חומות ירושלים והחריבו את בית המקדש. לא הוגשם במלואו החזון של ישעיהו ערב בניית הבית הלאומי השני. נרמס החזון המבטיח, כי לא יוסיפו ערלים לבוא ולהרוס את ביתנו הלאומי, החזון הזה נרמס על-ידי עוינות רומאית אכזרית, שגם הגלתה בשנית את עם ישראל מארצו מכורתו.
לצערי, מלאכת הערל והטמא הרומאי בהרס ביתנו הלאומי השני התאפשרה, עקב שלל גילויים קשים ומחפירים שפקדו את החברה הישראלית. חילוקי דעות בין זרמים בעם ישראל במקום שילובנו בדרך נאותה, הם קיבלו במקרים רבים מאוד ביטויים בוטים וגסי רוח של אלימות מילולית קשה ופרצי עוינות מרחיקי לכת. היו גם מקרים, שאת האלימות המילולית הֵמירה אלימות פיזית. במצב זה מלאכת הערל והטמא הרומאי הייתה קלה. רק נותר להצטער, שלא מומש חזונן של ישעיהו, לפיו העתיד ההיסטורי של הבית הלאומי היהודי השני יהיה מנווט רק במסלול, בו "לֹא יוֹסִיף יָבֹא-בָך עוֹד עָרֵל וְטָמֵא".
לצערי, אנחנו, החיים כיום את רקמת החיים הלאומיים המתחדשת במדינת ישראל, לא למדנו את הלקח ההיסטורי. אנחנו, החיים את תחיית הבית הלאומי השלישי, לא למדנו את הלקח לאיזו תוצאה הרסנית יכולה להביא אלימות מילולית ככלי לגיטימי לליבון חילוקי דעות. אנחנו נותנים לאלימות המילולית להשתולל בתוכנו, ואיננו דואגים לאיזה נתיב היא עלולה לנתב את חיינו. בכנסת ישראל, בבית הנבחרים שלנו, מתחוללת בה זירה מחפירה של אלימות מילולית גסה. אני מביע את דאגתי מהלגיטימיות שצברה האלימות המילולית. אני מודאג מהתוצאה ההרסנית הצפויה. מצער, שבימים אלו האלימות המילולית תופסת תאוצה לא רק בכנסת, אלא באמצעי התקשורת וברחוב.
