הקיבוץ ששרד שנה מול רצועת עזה

סיפרו של חיים שלם על קיבוץ יוצאי לח"י מול רצועת עזה הוא מעין יומן של אחד המתיישבים. הספר יצא בשנת 1988, בהוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, מכיל יותר מ-135 עמודים ונכללים בו תמונות בשחור לבן מתקופת שהייתו על הקרקע, תצלומי מסמכים ארכיוניים, צילומים פרטיים, מפות וקטעי זיכרונות. בעמודיו האחרונים הביא שלם את המקורות מהם שאב. בראש וראשונה מסמכים מארכיון המדינה, הארכיון הציוני, ארכיון העבודה, גנזך הסוכנות בצריפין, ארכיון ע"ש טוביהו, ארכיון בית-יאיר וארכיון קיבוץ אפיקים.

כן נכללו הראיונות שקיים, קטעים מספרי המחקר שקרא לצורך זה, וביבליוגרפיה המתאימה לשנת ההתיישבות של הקיבוץ. שלם הדגיש כי הספר מוקדש לשלושת חללי הקיבוץ, חברי לח"י ותומכי "הלוחמים", שנאחזו באדמת הנגב הצפוני. במבוא כלל שלם הסבר על חשיבות הספר והמורשת הטמונה בו וכן צירף מפה של אזור נוה יאיר משנת 1949 - 1950. הספר חולק לחמישה פרקים כשהאחרון הוא לאמיתו של דבר יד לנופלים - סיפורם של שלושת חברי הקיבוץ שנפלו בשנה הנזכרת מול רצועת עזה.

עשרת העמודים בפרק הראשון מוקדשים להסברת הרקע הצבאי-פוליטי של אותה שנה בארץ וכן מובאים חלקים ממצע לח"י שתמכו בהתיישבות בספר. עד 1948 היסס ארגון לח"י בחשיבות ההתיישבות בספר. החל משנת 1948, ניסח הארגון את המטרות החינוכיות שלו ביניהן נכתב: "כיבוש השממות (ההתיישבות בנגב, ובמדבריות עבר הירדן המזרחי)". על סמך נטייה חדשה זו של הארגון הוקמה "חוות יאיר" באדמות שיח' מוניס וקיבץ שם קבוצת נערים ללימוד החקלאות וגידול פרדסים.

לאחר "השבת השחורה" נהרסה החווה על-ידי הבריטים אך התנועה דאגה לשקמו מחדש. באותו זמן כבר שירתו רבים מחברי לח"י בצה"ל ובמיוחד יוצא גדודים 82 וגדוד 89. בגדוד 89 הייתה פלוגת פשיטה שבראשה עמד "דב הבלונדיני הגבוה". במהלך הקרבות ובהשראתו של דב נולד הגרעין שאמור היה להקים את הקיבוץ הראשון של לח"י בנגב. גרעין ההתיישבות הסביר את מניעיו להתיישבות: "תוך להט הקרבות האחרונים... נולד ולובן רעיון הקמת הגרעין... ניתן לנו כן ליצור את צורתו, לקבוע את דמותו הרב-גונית של החלוץ-הלוחם. נפילת של חברינו... מחייבת אותנו, הנותרים להמשיך ולשזור את חוט מחשבתם וחלומם ולתרגמו לשפת המעשה".

החטיבה על מפקדיה הביעו את אהדתם לרעיון הקמת הקיבוץ. במקביל, קיבוצים סמוכים כמו נירים וגבולות הגישו סיוע ומוכנים היו להדריך את הצעירים. על-אף הניגודים הרעיוניים בין לח"י "לשומר הצעיר" נרקמת ידידות בין המשקים לגרעין. בקרבות עוג'ה אל-חפיר נופל דב הבלונדי והרצון להמשיך את מורשתו רק גובר בקרב הגרעין. בפברואר 1949 נפגשו נציגי הגרעין עם יו"ר המרכז החקלאי אברהם הרצפלד ומציג בפניו את דרישותיו החקלאיות וכן מבקש הקמת מפעל חרושתי קטן שיתאים לנכים שנותרו מהמלחמה.

זאב צור שהיה איש המרכז החקלאי אף הוא נפגש עמם ציין את להט רצונם להתיישב אך הדגיש את ידיעתם הקלושה בכל הקשור לחקלאות בנגב. התפתחויות אלה נמסרו בעת התכנסותה הראשונה של מפלגת "הלוחמים". כזכור, מפלגה זו זכתה בבחירות הראשונות במנדט אחד וילין מור כיהן כח"כ מטעמה. בוועידות התנועה נמנעו המנהיגים מלעודד את ההתיישבות החקלאית וגרעין "יאיר" כלל לא הוזכר. יצחק שמיר, שעמד בראש מפלגת "הלוחמים" עודד דווקא את התארגנות הגרעין לקראת עלייה על הקרקע והיה מאלה שהסדירו את תקופת ההכשרה שלו בקיבוץ אפיקים.

הפרק השני מוקדש כולו לתקופת ההכשרה באפיקים שעיצבה במידה רבה את חיי החברה והתרבות של הגרעין והכינה אותו לקראת הירידה לנגב. שבעה מחברי הגרעין הגיעו לקיבוץ בערב פסח ונדהמו מקבלת הפנים החמימה. לאחר החג התקבצו באפיקים עוד 25 חברים, הם הוצבו בענפים השונים וקיימו חיי עבודה ותרבות ענפים. הקיבוץ קיבל אותם לחודש אולם מוכן היה להאריך את תקופת הכשרתם לאחר שנוכח במסירותם בעבודה.

ביום העלייה על הקרקע העמיד קיבוץ אפיקים לרשות הגרעין משאית וכן העניק להם מתנה פרה ועגלה ושני אוהלי צבא לתחילת דרכם. הקשר עם אפיקים נמשך ואף נשלחו לא פעם מומחי חקלאות מאפיקים לסייע פה ושם. החודשיים וחצי ששהו באפיקים גיבשה את הגרעין שעד עתה היה אמון על סודיות. מדי שבוע התקיימה שיחה והחברים הפיקו עיתון חי שכלל אירועים מהווי המקום. עיתון "המעש" שיצא על-ידי לח"י הודיע כי חגיגת העלייה על הקרקע של גרעין "נוה יאיר" תתקיים ב-11 לאוגוסט 1949.

ראשי הגרעין כתבו למג"ד 89 כי בכוונתם להקים "יישוב-משלט" בנגב ומבקשים משום כך שחרור מלא מהצבא ומהגדוד. רבים מחברי הגרעין מתחילים לחפש חיילים ביחידות אחרות הקרובים בדעתם ללח"י ולשכנעם לרדת לנגב. קבוצות קטנות התארגנו להצטרפות לקיבוץ בהונגריה ובארצות הברית שם היה חשש שאם לא יעלו ארצה הם יגויסו למלחמת קוריאה. עיתים הצטרפו לגרעין לתקופות קצרות נערים "מחזית הנער" של מפלגת "הלוחמים" ואחד מהם נהרג בעלותו על מוקש בקרבת תל ג'מע.

יצחק שמיר, מזכיר מפלגת "הלוחמים" סייר עם הרצפלד באזור קלקיליה והתרשם משטח שהוצע לגרעין יאיר להתיישבות. שבוע לאחר מכן סייר בלווית כמה חברים באזור רצועת עזה ושם נפלה ההחלטה על התיישבות בנגב המערבי. נוצר קשר, רבים ביקרו שם, ומגע זה השיב רוח רעננה בקרב השורות". בשלב מסוים הוצע לגרעין להתיישב בקירבת מנחמיה אך המקום לא נראה להם "מספיק חלוצי".

בסופו של דבר קיבל הגרעין את הצעת הרצפלד להתיישב בנקודה 101 שבנגב מול הרצועה. כמו-כן הוחלט לקרוא לקיבוץ העתידי בשם "נוה-יאיר". אחד מחיילי גדוד הפשיטה כתב בזכות העלייה לנגב וראוי שנביא כמה מילים משלו: "מי שכבש את הנגב חייב ליישבו...הנגב אינו מדבר הוא מוזנח. יש בו 2 מיליון דונם מוכשרים לעיבוד חקלאי... פריצת המסגרת, שחרור המולדת כולה. המציאות ההיגיון והרגש כולם פה אחד - לנגב".

על יום העלייה נכתב בעיתון הפנימי שנקרא "חבר" והוקראו ברכות מראשי מפלגת "הלוחמים", מחבר הכנסת ילין מור, והמזכיר שמיר. הוחל מיד בבניית הצריפים והביצורים, ונרכש עדר צאן בן 100 ראשים. מ' כהנוביץ' מנהל מפעל "הנגב" סייר במקום ושמע את בעיות הצעירים ודרישותיהם. יום העלייה כולל החגיגה נקבע ל-11 באוגוסט 1949 והוכנה הזמנה מטעם הגרעין ומפלגת "הלוחמים". בהזמנה חזרו בני הגרעין על הסיבה העיקרית להקמת הקיבוץ: "...ועל הכל - מרחבי האדמה שבנגב, הקוראים להמוני האדם העברי שיבואו ויגאלו משממתם".

במהלך החגיגות נפצע קשה מירי אחד החברים אולם הוחלט שלא לסטות מתוכנית החגיגה. הסיסמה שנתלתה לאורך הבמה נלקחה מכתבי אצ"ג - ורק ההולך אחר התותח בשדה, זוכה אחרי כן ללכת אחרי מחרשתו הטובה, על זה השדה שכבש. בין המכובדים שישבו על הבמה היה גם אלוף יצחק שדה, שבני הגרעין היו תחת פיקודו בקרבות הנגב והוא למד להעריכם. בתום הטקס נערכה החתונה הראשונה והשמחה הייתה רבה.

למרות השמחה בקרב המתיישבים בנגב וההערכה שקיבלה מפלגת "הלוחמים" התפתח הוויכוח הציבורי סביב הקמת נוה יאיר. הביקורת הפנימית הייתה הקשה ביותר ובעיקר מצד ערי ז'בוטנסקי וישראל אלדד מלח"י. לדידם הפנייה להקמת קיבוץ היא צעד "סוציאליסטי" שאל לה לתנועת החרות ולח"י לקבלו. עוד טען אלדד כי הקמת הקיבוץ השיתופי ושיתוף הפעולה עם מוסדות ההתיישבות שבשליטת מפאי היו לגמרי בניגוד להשקפתו של יאיר שטרן.

בעקבות הקמתו של הקיבוץ הלכו והחריפו העימותים האידאולוגיים בין התנועה הרוויזיוניסטית שהייתה "לחרות" לבין יוצאי הלח"י שהיו למפלגת "הלוחמים" ונטו לצד הסוציאליסטי וחלקם אף ראו בברית המועצות דגם מתאים למשטר מדיני. הוויכוחים התחוללו בוועידות, בעיתונות הכללית ובעתון "למעש". יתר על כן, נציגים בולטים במפלגת הלוחמים ראו בנוה יאיר רק את הקיבוץ הראשון וביקשו להמשיך במהלכי התיישבות. בן שלמה הביע באחד המאמרים את בטחונו כי "הגרעין (נוה יאיר) ייתן דחיפה נוספת להקמת הכוח אשר יהפוך את ירושלים לבירת המולדת".

הרעיון היה הקמת גרעין התיישבות שני בשם "שני אליהו" והוא אכן עלה על הקרקע ביום ט"ו בחשוון תש"י. על אדמות הכפר הערבי שננטש בפרוזדור ירושלים - סטף. היישוב הצעיר נקרא "ביכורה" אך הוא התפרק תוך זמן קצר. מהר מאוד אם כן בלט הפער בין המתיישבים בנוה יאיר שראו את עשייתם כמעשה חלוצי למען המדינה לבין מפלגת "הלוחמים" שראתה בהתיישבות עשייה הכפופה לאידיאולגיה הקיצונית-ימינית שלה.

המיקום שנבחר על-ידי חברי הגרעין ותמיכת המחלקה להתיישבות בו סייע לצה"ל למנוע מהצבא המצרי להתבסס בחרבת מעין ולהשתמש בה כקרש קפיצה לכיבושה מחדש של באר-שבע. בעיות הביטחון השוטף הטרידו את חברי הגרעין ומנעו התפתחות חקלאית מואצת. הוטל על נוה יאיר למנוע חדירת מסתננים ולמנוע גניבות ועליית רועים על שדות המשקים. עיתים שדדו אנשי נוה יאיר עדרי פרות מהכפרי הרצועה והתפרעותם הובאה לפני משה שרת. מצד אחד קיבוצי השומר הצעיר ובעיקר נירים עודדו את הקיבוץ הצעיר אך מאידך נרתעו מפעילותם התוקפנית, גם מעבר לגבול.

בסוף שנת 49 עזבו 11 חברים מנוה יאיר את המקום על-רקע התנגדותם לקו הביטחוני הנוקשה שננקט בנוה-יאיר. קצתם כינו את מדיניות זו בשם "המערב הפרוע". הבעיה הנוספת שמנעה מהקיבוץ להתבסס הייתה בעיית מחסור בכוח אדם. צעירי לח"י לא הגיעו וקבוצת 9 חברים מארצות הברית שהסתפחה לקיבוץ לא החזיקה הרבה זמן מעמד. כהנוביץ' ומומחים אחרים של הסוכנות ומשרד החקלאות סברו שמצב כוח האדם (35-40 חברים ) אינה מספיקה להחזיק ולפתח את המקום וחיפשו אלטרנטיבות אחרות.

על אף שהמשק התקיים שנה בלבד הקדיש הסופר פרק להתפתחות החקלאית-כלכלית של הקיבוץ. לקיבוץ הוקצו 7,000 דונם וטרקטור חריש אחד. כמו-כן הוקם דיר שכלל 700 ראש ומחלבה שהצעירים למדו להכין מהחלב גבינה בולגרית שנמכרה במרכז הארץ. בשדות נזרעה חיטה, שעורה, קטניות ושחת אולם מכת עכברים הכתה ביבול. לענפי הגדולים נוספו תבואות קיץ, גן ירק לול, מוסך ועוד. במאי 1950 הגיע צינור המים לקיבוץ והבסיס החקלאי התרחב. למרות ההבטחות הרבות, סלילת הכביש לקיבוץ התעכבה ושיטפונות איימו לא פעם על השדות וכלי הרכב. לאחר שהקיבוץ התפרק, עלה גרעין חדש במקומו ושם המקום שונה לעין השלושה.

במהלך השנה בה תיפקד הקיבוץ דנו ראשי הסוכנות והמחלקות הנוגעות בדבר ברעיון של העברתו לגבעה אחרת, כ-2.5 ק"מ מערבית לנוה יאיר. אשכול התנגד לרעיון בחריפות וההעברה לא בוצעה בעיקר בגלל מחסור תקציבי. נוה יאיר הפכה במהירות למרכז הרעיוני-מעשי של מפלגת הלוחמים, נערכה בו ועידה של מפלגת "הלוחמים" והוחל בארגון פעולות חינוכיות בו עבור "חזית הנער" של מפלגת הלוחמים. עוד לפני הפירוק נטוו יחסי שכנים קרובים עם קיבוץ נירים ונקשרו קשרים חמים עם "מפעל הנגב" ועובדיו. מסכם זאת הסופר - הציבור למד להכיר את הצד האנושי-חלוצי של אנשי שטרן.

הפרק הרביעי הוקדש לימיו האחרונים של הקיבוץ. הסופר עשה כל מאמץ להוכיח כי כל הציוד שהושאל מהסוכנות וכן כל ההלוואות שקיבל הקיבוץ כולל תקציבי סוכנות הוחזרו כראוי. יתר על כן, הוא מדגיש היטב את העובדה שמספר חברים ובראשם המזכיר, סירבו לעזוב את השטח עד שלא יגיעו למקום נציגי קיבוץ עין-השלושה והציוד והמבנים ותוכנית החקלאות והמלאים ימסרו להם תוך חתימות נאותות. החבורה שנותרה בנוה יאיר, עד לבואם של נציגי קיבוץ עין-השלושה, סירבה להתפנות ביודעם שעלול להיווצר "חור" ברשת ההגנה מול המצרים ומסתננים עלולים לנצל זאת.

גם הפרדה, שניתנה להם כשי מאפיקים הוחזרה לסוכנות, למחלקת ההתיישבות לידיו של מנהל "מפעל הנגב". המחבר מביא את קורות חייהם של שלושת הנופלים בשנת תפקודו של הקיבוץ וכן הוסיף אחרית דבר בה הוא מביא את שתי הדעות הסותרות לגבי ניסיון ההתיישבות שכשל. בראשון, בראשו עמד ישראל אלדד, הוא הוצג כניסיון עלוב של חיקוי השמאל וכמאמץ להפוך את לח"י לתנועת התיישבות במקום לתנועה אידאולוגית. השני, בו אחזו המתיישבים, ראשי מפלגת "הלוחמים" ואחרים, שטענו כי הכשלון הוא של "הפוליטיקאים" בלח"י שישבו בתל אביב, חלמו על ישראל הגדולה ועל ירושלים רבתי וסירבו לשלוח צעירים ותקציבים ליישוב בנגב.

בעמודים האחרונים מובאים האסמכתאות עליהן ביסס המחבר את הספר והן כוללת: מכתבים, ראיונות שקיים המחבר בעיקר באמצע שנות השמונים, ראיונות טלפוניים עם מנהיגי ופעילי אצ"ל לשעבר, חברי קיבוץ נירים, ארכיונים מרכזיים במדינה, גנזך הסוכנות בצריפין, ארכיון ע"ש טוביהו, ארכיון אפיקים וארכיון בית יאיר.

הספר לא מחפש אשמים בכישלונו של הקיבוץ. הוא מביע צער על שלא צלח בידי הצעירים להקים נקודת קבע ומדגיש את החברות שנוצרה בין הקיבוצים השכנים ובמיוחד עם קיבוץ נירים. מכל מקום עם סיום הקריאה הקורא מתרשם שהמוסדות המיישבים הנתונים בידי מפלגות הפועלים לא עשו מספיק על-מנת לבסס את הקיבוץ בכל הנוגע לכוח אדם תשתיות ותקציבים. עוד עולה מהספר כיצד תוך שנה אחת הפך הקיבוץ הצעיר למרכז הפעילות של מפלגת "הלוחמים" ובו בזמן המשיך להוות נקודת מחלוקת בין מרכיבי התנועה הרוויזיוניסטית.