מאמר אדום על "הספר האדום"

הפרופסור דן מירון הוא זקן השבט בסקירת הספרות העברית ובביקורת על תכניה ובפעילותו לקידומה, החל מאורי צבי גרינברג בעברית וכלה בשלום עליכם ביידיש. בן 88 הוא פעיל כבימיו באוניברסיטאות ירושלים וקולומביה בניו-יורק, ובאלה הימים התפרס במדור "ספרות ותרבות" בעריכת בני ציפר בהארץ על פני שלושה מאמרים הדנים ברותחין את רב המכר "הספר האדום" לאסף ענברי.

לקרוא ולהידהם. לא בגלל ההסתייגות אלא מפני שהסגנון של מירון מעיד על משהו הדומה לשנאה או תיעוב או מיאוס, והוא אפילו ירוד במשהו כאשר ענברי בעיניו לא רק "היסטוריון גרוע" אלא ראוי אולי לקרוא את ספרו כ"קומיקס".

כזכור "הספר האדום" הוצג כאן, ואני עומד על דעתי, באור נגוהות. הוא עירוב של דיוק היסטורי עם דמיון ספרותי החושף את הצד הקטנוני, על גבול העלוב, של שלושה ממנהיגי השמאל מדור הקמת המדינה יצחק טבנקין ומאיר יערי וד"ר משה סנה. ספר לעילא ולעילא.

מה הביא את מירון לכתוב כך על ענברי? אולי מפני שמ"הספר האדום" יוצאת האמת ההיסטורית המוצקה, שדוד בן-גוריון השאירם בפועלו הרחק מאחוריו אף כי גם להם היו הישגים חשובים (טבנקין ויערי היו הרוח החייה בתנועה הקיבוצית). לא ספר, טוען מירון, אלא כתב תעמולה בן-גוריוניסטי. עדיין השנאה כלפי בן-גוריון שפרש מן השלטון ב-1963 עזה כאילו נכח על הבימה הציבורית ודווקא מעידה על חותמו הענק בהיסטוריה היהודית.

הייתי נמנע מלתמוה על מירון אילו שלל כליל את הדוקו-דרמה. העירוב של עובדה מוצקה בדמיון ספרותי הוא אכן בעיה קשה. ישראל חוותה את העיוות שבכך על בימת התיאטרון בעיצוב שגוי של דמויות כמו ד"ר ישראל קסטנר וחנה סנש או בתיאור האסון בצאלים ב' (אגב, הרוב בבית המשפט העליון שנדרש לנושא סירב לאסור על ההצגה המעוותת של גיבורת האמת סנש אף שהביע סלידה מן התיאור המסתייג ממנה).

אך מירון אינו שולל כליל את הדוקו-דרמה, ולפיכך ביקורתו על "הספר האדום" תמוהה. הוא פרופסור נכבד חתן פרס ישראל ואני בסך-הכל מוסמך במדעי הרוח (שנינו מהאוניברסיטה העברית בירושלים), ובכל זאת אשאל ממנו את אחד ממשפטיו כדי לבקרו. הפעם ראוי לקרוא את מאמרו על "הספר האדום" כ-"קומיקס". מי שיקרא את "הספר האדום" יבין. גם ייהנה.